שנה באמריקה

הכירו את ניר בונה ושני עמיחי-בונה שליחים קהילתיים בפאלם ביץ' פלורידה, מסכמים שנה באמריקה.

"שניר" שליחי הסוכנות היהודית בפאלם ביץ' פלורידה

מחר אנחנו מסיימים את השנה הראשונה שלנו באמריקה. האמת? זה בא בול בזמן. קצת אחרי שסיימנו את הפרוייקט הגדול של השנה- עשרת ימי ישראל בקהילה שכללו טקסים לימי זיכרון, ליום העצמאות, ועוד הרבה אירועים קטנים, סיימנו את ההכנות לקבוצת הנוער שאנחנו לוקחים לארץ בקיץ, ובקבוק הארק האחרון שהביאו לנו מישראל עומד להיגמר, זהו זמן טוב להיזכר בכמה רגעים משמעותיים שהיו לנו השנה.

הרגע שהרגשנו הכי אלפיון עליון
פלורידה מאופיינת בחופי ים יפים, ביצות מלאות תנינים, פארקי-שעשועים משוגעים, אבל בעיקר (כמו שאומר הרב סיינפלד), איך נאמר את זה… זקנים. צורת החיים כאן היא כזו של קהילות קאנטרי קלאב סגורות. כל קהילה מגודרת, יש שומרים, מגרשי גולף, טניס, מסעדות, בריכות, וכו'. בקיצור, חיים קשים מאוד.
לפני כמה חודשים הזמינו אותנו לאחד ה"קלאבים" היותר נחשבים האלה, לדבר בפני קבוצה של גברים מבוגרים. דמיינו את "יד לקשיש" בראשון לציון, עכשיו תפנו את המבט לכיוון השני של הסקאלה ותסתכלו רחוק. מדובר על קבוצת אנשים שהגיל הממוצע שלהם הוא 86, והם צלולים מאוד, דעתניים, חדים, אמידים, שלא נאמר יושבים טוב טוב. לראות ולהתפעל.
אחרי שעשינו איתם תכנית מוצלחת במהלך השנה, הזמינו אותנו גם להיות הדוברים במפגש סיום השנה, לפני שהם נודדים בחזרה לארצות הקור- ניו יורק וקנדה. אי שם בין נהגי הואלט שהחנו עבורינו את המכונית, לקוקטיל קבלת הפנים, למלצרים שקירקרו סביבנו ולמנות הגורמה שהוגשו, תפסנו את עצמנו וחייכנו. איך בדיוק לפני שנה ישבנו במרפסת בשכונה ב' בבאר שבע. במקום להשקיף על אגם ומפלים מלאכותיים, השקפנו על סדק בבניין ועשב יבש. במקום מנות שף אכלנו חזה עוף וטחינה, ובמקום מלצרים חיכניים ומנומסים, סינג'רנו את החברים, שאם הם כבר קמים לשרותים, שיביאו איזה משהו לנשנש, ועל הדרך שיעשו כלים. וואללה? בשתי האופציות היו לנו שיחות מעניינות מאוד, ושתיהן מוצלחות.

הרגע הכי תרבותי- אמריקאי שלנו
מאז שהגענו לכאן, אנחנו במשימה לעשות את כל הדברים הכי אמריקאיים. כבר היינו במשחק NBA, שני משחקי הוקי, ראינו מרוץ כלבים, אכלנו טאקו כפי יכולתך (ויש יכולת), קנינו אלקטרוניקה בשלוש לפנות בוקר בבלאק פריידי, והיינו בארוחת חג ההודיה. הדבר הכי אמריקאי שעשינו, זה שמתמצת טוב מכל חוויה אמריקאית תרבותית היה שכשהלכנו להופעת ה"מאנסטר טראק". כשיאיר, אח של שני, היה כאן, הוא העלה את הרעיון הגאוני של ללכת להופעה של משאיות ענק שקופצות אחת על השנייה. איכשהו יצא שהכרטיסים שהזמנו היו לחודש אחרי שהוא עזב, וכך מצאנו את עצמנו שני, אני ומקסין השכנה שלנו (שכל מי שביקר אותנו מכיר אותה, והיא שווה התייחסות בפני עצמה), נוסעים למיאמי לחזות בפלא. שמענו שאמריקאיים מגיעים לאירועים מסוג כזה מוקדם יותר ושותים במגרש החניה, אז כמו אמריקאיים טובים, הגענו 45 דקות לפני תחילת ההופעה, שמנו כמה בירות על מכסה המנוע והרגשנו הכי אמריקה שיכול להיות. נראה לי שהחבורה שהייתה לידינו קצת צחקה עלינו. כשהגענו הם כבר היו בשלבי הקיפול של הברבקיו, מתחת לצילייה שהם הביאו, תוך כדי שהילדים משחקים סוג של קליעה למטרה אמריקאית. נראה לי שהם היו במגרש החניה כבר מהבוקר.
ההופעה עצמה הייתה אחד הדברים המטופשים והגאוניים שיצא לנו לראות. המכוניות קפצו, התחרו, נשברו… בשלב מסויים אפילו הכניסו לזירה סירת מנוע וקראוון RV רק כדי שמכוניות הענק האלה יוכלו למחוץ אותם בלי בעיה. הקהל הריע, התלהב ובעיקר אכל נקניקיות ושתה בירה. אנחנו הרגשנו שכבשנו את אמריקה.

הרגע הכי יהודי שלנו
בחודש אחד פה יצא לנו להיות יותר פעמים בבית כנסת מאשר יצא לשנינו ביחד להיות כל החיים בארץ. חלק מהעבודה שלנו הוא בבתי הכנסת, וזהו גם מקום טוב להיפגש עם כל המי ומי של הקהילה היהודית. אנחנו כבר שולטים שליטה מלאה בסידור, הוצאנו ספר תורה מהארון והלכנו איתו ברחבי בית הכנסת, נתנו דרשות, הרמנו צ'ייסרים עם אחוז לא מבוטל מהרבנים ושרנו את "אדון עולם" עם מבטא אמריקאי. בשבילי, הרגע הכי יהודי לא היה בבית הכנסת, אלא דווקא בטקס יום השואה.
תודעת השואה כאן שונה מאוד מבארץ, לכן כשאמרנו שאנחנו רוצים לארגן טקס יום השואה קהילתי ושבני נוער ישתתפו בו, דאגו להרגיע אותנו ולהגיד שהנוער לא יגיע. השואה התרחשה מזמן מידי, וזה פשוט לא מדבר אליהם. שני לקחה את זה כאתגר אישי ממש, להוכיח לכולם שהם טועים, ומי שמכיר את שני יודע שיש מעט מאוד כוחות בעולם שיכולים לעצור את גוש התלתלים הזה.
בסופו של דבר היה טקס מרגש מאוד. עשרות בני נוער, מאות מבוגרים וניצולי שואה מתכנסים ביחד וזוכרים. בשלב מסוים שתי תיכוניסטיות עלו על הבמה עם גיטרה חשמלית ושרו את "אלי אלי". הן שרו את זה יפה מאוד, בלחן הנכון, אבל האינטונציה לא הייתה בדיוק איך שאמורים לבטא את המילים. אני שרתי (זייפתי) בעברית עם מבטא של עמק יזרעאל, ומאחורי עמדה אישה מבוגרת, ששרה את זה את זה כאילו הרגע הוציאו אותה מהשטייטל בעיירה קטנה אי שם במזרח אירופה. פתאום התרגשתי מאוד. לפעמים צריך פרספקטיבה גדולה ורגעים קטנים כדי להיזכר שקיים דבר כזה שנקרא "עם ישראל".

מצעד הרגעים שקרו לנו באמריקה ופשוט לא הבנו מאיפה זה נפל עלינו
1. לפני שבועיים ב4 לפנות בוקר דפק אצלנו בדלת מנהל הבניין (שלא גר כאן, ויום העבודה שלו מסתיים ב17:00) כי השכן מלמטה התקשר ואמר שיש לו נזילה. למקרה שאתם תוהים, לא, אין שום כישורי אינסטלציה נדרשים כדי להיות מנהל בניין.
2. קיבלנו 80$ דו"ח חניה על זה שחנינו במקום חניה מוסדר, אבל עם הפנים לכיוון הלא נכון. לעזאזל!
3. שלשום היה יום הזיכרון האמריקאי, ובכל מקום היו פרסומות לסיילים מטורפים ולמסיבות יום הזיכרון. בכל מקום שלטי "happy memorial day" . לא ברור…
4. אתמול בערב עשינו מסיבה אצלנו בדירה. ישבה אצלנו בחורה אפריקאית, רב חב"דניק עם אשתו, אנשים בגילאים שונים מאוד, חלק יהודים וחלק לא, ולכולם זה נראה נורמאלי מאוד.

זו הייתה שנה מדהימה, מלמדת, מרחיבת אופקים. אבל עכשיו, הגיע הזמן להיכנס שוב לכושר חומוס, כי יש לנו חודש וחצי בארץ! שניר בישראל 30/5-10/7

ומה אמריקה למדה אותי השנה?
לא יעזור כל המסעדות המקסיקניות, ה"אכול כפי יכולתך" וארוחות הגורמה. אם אין חומוס בשישי בצהריים זה פשוט לא זה…

  • תגובות
10
  1. 3 בפברואר 2017 at 14:16Dotty - השב

    I'd be more convinced if you'd told the PR company that you'd go anonymously at a time it suited you and send them the bill to be reimbursed.The fact is you were Gi/eiW/nnlrlRayner etc. walking into the place and were treated as such.And I suspect you know that.

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: