צוק איתן – הגיע הזמן שלנו/ נדב אילון

שלום, אני נדב אילון, שליח בינה של הסוכנות ללונג איילנד, השליח הראשון שהיה לקהילה.
אני בן 32, נשוי למירב ויש לנו ילד בשם איתן.

נדב ומירב, לונג איילנד, ניו יורק

 

יוני 2014 – חופשה קצרה בארץ לסידור ויזות. סופ"ש עם המשפחה וההודעות מהמילואים מתחילות לצוץ. חטיפה, נערים, לארוז תיקים, טלפון מיהודה המ"פ – שבצ"קים באוויר, מי כשיר, מי לא, מי בארץ מי בחו"ל…רגע, אני בחו"ל!
שיחה מהירה עם אשתי, אני מסביר את הדילמה, הצוות פה, סומך עליי, לא יכול לשלוח את הילדים שלי לשם בלי אבא, אבל אני אבא לילד משלי עכשיו, ואנחנו מייצגים את העם והמדינה בחו"ל, בקהילה, מה עושים?
טלפון ליהודה, הוא יודע שאני לא פה באמת, הרי כבר שנה אני בשליחות ואנחנו בקשר חודשי, הוא רק מבקש לדעת אם ה"סורים יהיו על הגדרות שאני אכן אבוא?" מבטיח שלא אוכל לחיות עם עצמי אם לא.
שעה אחרי זה טלפון, לא מוקפצים, רק ממתינים. אנחנו חיוניים מדי.
ככה זה כשאתה מפקד צוות במילואים, החיים מתחלקים לשניים, כל הזמן.

יולי 2014 – חוזרים לניו יורק, חוזרים למשרד, אין עוד מידע חדש רק המון שאלות בקהילה. מה עושים, מה המצב? איך המשפחה, מה אתה אומר? חיים או לא? מה אתה מייעץ? להביא נואמים? את מי? מתי, האם יגיעו אנשים, בואו נחכה, לא בואו נפעל, בואו נתאחד ונפעל ביחד. בוחרים לחגוג את החיים ולא את המוות. יוצרים אירוע עם הקראוון של הצופים בו אנחנו שרים למען החיים, שרים למען האחדות סביב ישראל ומדברים על חוסנו של העם היושב בישראל.

מרימים מסיבת עיתונאים עם חברי הקונגרס ונבחרי ציבור. כולם מצטלמים יפה ונואמים, מניפים דגלי ישראל וקוראים להשבת הבחורים. אנחנו כשליחים עושים ימים כלילות ושולחים מיילים, עונים לטלפונים, מתייעצים איתנו, כותבים חומרים, לוחצים ידיים, מסבירים שאין לנו מידע חדש ומנסים לא להעלות השערות. לא באמת יודעים, כי אף אחד לא באמת יודע.
ואז מקבלים את ההודעה עם ההקלטה שהם נורים למוות.
אני יושב בישיבת הנהלה של הJCC. אף אחד בחדר הישיבות שאני נמצא בו לא יודע את מה שאני יודע, אני מתכנס בעולם משלי כי אני מבין את ההשלכות. יודע שטילים כבר עפים לארץ, כ 500 במספר, וכבר מבין לאן נושבות הרוחות. שולח פתק לסופרוויזור, אומר שהם מתים, שיהיה מוכן לימים לא פשוטים, כי הנה מתחיל משהו חדש.

עובר שבוע וישראל עוברת להתקפה, כל היום זורמות חדשות, ובעיקר פרשנויות פושעות שרק זורעות דיסאינפורמציה. מנסה להגיע לאמת ולמידע אמיתי, פונה לחברים ששם, למשפחה, למי שבשטח ולהביא מידע אמיתי לקהילה.
בינתיים גיוס מילואים. מאות חברים יוצאים עם מדי זית, החיילים שלי שוב אורזים ושוב פורקים. "אנחנו שמורים למשימה אחרת, למשהו הרבה יותר מסובך". החיילים מאוכזבים, מתקשר אליהם מפה להסביר להם שאין לנו מקום שם, פיזית, אין פשוט מקום ברצועה, היינו שם כבר כמה פעמים, ובפעם האחרונה הבנו שפשוט צפוף שם לכל כך הרבה חיילים, אז נתאזר בסבלנות.
קשה לדבר לחיילים שלך מפה כשהם שם בבית ונופלים עליהם טילים. למרות שלך נפלו על הראש 9 שנים, וגם על הבית, אתה עדיין פה עכשיו והם שם. אבל מפקד נשאר מפקד, ועם כל הקושי בזה, הם עדיין הילדים שלי, למרות שלשניים מהם כבר יש 3 ילדים משל עצמם.

הגוף בניו יורק, כל השאר בארץ, וזה קורע.

סוף יולי 2014 – צה"ל כבר בפנים. אני פחות אחד במצבה, ילד שנקטף, לא חבר קרוב, לא ידיד נפש, בחור עדין ופשוט שיצא לי לעבוד איתו כמה פעמים ולפגוש אותו עוד כמה. עצוב לי.

אני נקרע פה. הודף ביקורות מצד אחד ומנסה להסביר את המצב הכל כך שברירי ולא מובן ליושבים פה מצד שני. נואם בבתי כנסת, נואם בבתי ספר, נואם בJCC, כותב מכתבים, אוסף חבילות, שולח 500 ק"ג ציוד לחיילים ולילדים ששירותי הרווחה הוציאו מהבית.
כותב מכתבים לעיתון בארץ שרוצה לדעת איך עוברים עלינו הימים. עוזר מימין ומשמאל, מארגן הרצאות ושיחות ועידה, בגדול, משווק את ישראל הכי טוב שאני יכול, מספר את הסיפור בשטח. ואז עושה שינוי כיוון של 180 מעלות.
לא רוצה לספר לכולם על העובדות היבשות, את זה אפשר לקרוא באינטרנט.
אני בוחר לספר את הסיפור שלא מסופר, את ישראל היפה, את הירתמות האזרחים, את המדינה שאני מכיר שהומניות ועזרה לזולת הן פרט חשוב וערך מוביל ולא כמו שהתקשרות תמיד בוחרת להציג לנו את זה.
מספר לכולם את מה שאף אחד לא מעז לספר להם – ישראל חזקה, באמת. ישראל עמידה, ישראל אחידה, ישראל עוברת זמנים קשים, אבל כפי שכתבה מישהי שאיני זוכר כרגע את שמה לח"כ חנין זועבי על נאומה בגנות העורף הישראלי, העורף הישראלי אפילו לא קרוב להישבר, אנחנו רק התחלנו, יש לנו עוד סבלנות.

תרומות לחיילי צה"ל ולילדי הדרום

 

ואז מגיע הטלפון מארגון שמחנך בני נוער וסטודנטים מקומיים על הסכסוך ועל חשיבות הסיפור בארץ ישראל. ארגון שבעיקר עובד באוניברסיטאות ומביא קצינים ישראליים בסדיר ובקבע לספר את סיפורם, ולא, לא מדובר ב STAND WITH US.

יום שישי בערב, האם אני פנוי ביום ראשון לנסוע ולנאום מול קהילה שידועה בתמיכתה לארץ. רוצים שאעזור לגייס כספים לקניית ציוד לחימה חיוני לחיילים, בחיי שמעולם לא עשיתי את זה.
מייסד החברה, שהוא חייל בודד לשעבר, עלה על מטוס וטס לארץ לפגוש את היחידות בשטחי הכינוס וחזר עם רשימה קטנה, 4 פריטים, 100,000$.
מעולם לא ביקשו מקצין מילואים לדבר, הם לרוב מביאים קצינים במדים, מינימום רבי סרנים או סגני אלופים. ואני? סרן, דג קטן.

התלבטויות, מחשבות, התייעצויות עם הסופרוויזור, מחליט ללכת על זה. אם לא לעזור בארץ, לעזור מפה לארץ.
נוסעים. מגיעים. נכנסים. כולם כבר מחכים לי. עולה לבימה בבית הכנסת, מאז הבר מצווה לא הייתי שם.
12:30 דקות של נאום שהוכן בין 3 יבשות בטלפון בשבת בערב. מספר, מדבר, מתאר. שני חברי קהילה עולים אחרי, מספרים כי זה בדיוק מה שמבדיל אותנו מהם, אנשים כמוני. נא לפתוח ארנקים.
תוך 15 דקות עמדו שם מעל ל 130,000$. הייתי המום.
כל הנסיעה הביתה לא הבנתי מה קרה שם. לא האמנתי כמה אנשים רוצים לעזור, כמה לאנשים אכפת ממני ומבני עמי, מולדתי. עברה בי צמרמורת.
איך יכולתי לחשוב בכלל על לעזוב עכשיו וללכת לשבת במקלט בארץ ולא באמת לתרום, כשמפה תרמתי כל כך הרבה פשוט בהיותי כאן. לא נקראתי בצו 8, אז לפחות נקראתי לצו השעה.

הימים עברו והמערכה נמשכה. הנאומים לא פסקו ואף גברו. המכתבים והעדכונים, השאלות והתשובות לא פסקו, ועד עכשיו לא פוסקות. החששות מנסיעה לארץ, החששות מטיולים, הקושי לגייס אנשים לנסיעה לארץ בתחילת השנה עולים בתוהו ועוד ועוד.

אוגוסט 2014 – תובנה אחת ויחידה.
יש המון לקחים ומסקנות ממבצע צוק איתן כשליחים. לי יש אחת שאקח אותה איתי תמיד.
מה שאנחנו מבינים כישראלים, לעולם לא יבינו במקום אחר. "זר לא יבין זאת" הוא דרך חיים. לא תוכל להסביר מה אזעקה של מכבי אש בשש בערב, שנשמעת בדיוק כמו אזעקת צבע אדום, 10,000 קילומטר מהבית, עושה לך בבטן. מה זה אומר לרוץ למרחב מוגן, ומה זה אומר כל בוקר לסרוק את הרכב שלך בדרך לעבודה. לא משנה כמה נאומים תיתן, כמה תמונות תראה, אף אחד לא יבין את זה.
מה שאנשים כן יבינו, זה את ההקשר האישי והמשפחתי שלך.
את הסיפור האישי שלך, את המשפחה שלך. את זה פשוט להבין, לכולם יש. את זה פשוט לעכל, זה אנושי ומתחבר אליהם במכנה המשותף הנמוך ביותר.

במהלך המבצע ביקשתי מאבא שלי לשלוח לי מכתבים אישיים באנגלית על מנת שאוכל לחלוק אותם עם הקהילה. נכתבו 4 מכתבים שכאלו. כולם הופצו באלפי אימיילים ועשו דרכם עד לראשי הפדרציה בניו יורק. לא כי אני כל כך מיוחד, ולא כי מישהו מעוניין בנדב אילון, אלא כי יש פה משפחה ישראלית, לא מעובדת על ידי התקשורת ולא בעלת מסרים פוליטיים, שפשוט מתארת את התנהלותה בימים טרופים אלו כאשר 3 מבניה משרתים את הבית, חולמים על עתיד שקט ולא מהססים לצאת להגן בגופם על היקר להם מכל.
הבית.

 

 

שבט הצופים החדש בלונג איילנד והקראון
שבט הצופים החדש בלונג איילנד והקראון

 

בהרצאה מול הקהילה היהודית בלונג איילנד

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: