LOVE IS REAL / פליקס שויחט על פסטיבל ישראל בהלל מישיגן סטייט

זוהי השנה ה-6 שבה אוניברסיטת מישיגן סטייט מארחת את פסטיבל ישראל. הפסטיבל הינו יוזמה של הסטודנטים של הלל מישיגן סטייט ואגודת הסטודנטים היהודית (JSU) וממומן ברובו ע"י אגודת הסטודנטים הכללית של מישיגן סטייט (ASMSU) ובתמיכת הארגונים: Hasbara Fellowship, David Project, -417 .

הפסטיבל התקיים ב-15 לנובמבר באולם הנשפים של בניין אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת מישיגן סטייט  ועבודת ההכנה החלה עוד בחודש אוגוסט, כאשר וועדה של 15 סטודנטים ישבה, דנה, התווכחה ולבסוף בחרה נושא מרכזי:  LOVE IS RAEL . הרעיון מאחורי האירוע של פסטיבל ישראל הוא להראות פנים נוספות של ישראל וכל נושא שנבחר היה בעצם מה הסטודנטים אוהבים בישראל.

קצת מן האירוע

אז תחת משחק המילים "ישראל אוהבת"/"אהבה היא אמיתית", היה, ישראל אוהבת: עזרה הומניטרית, תגלית, מסע, גוון/מגוון, ספורט, צילום, טכנולוגיה, ים המלח, ידע, סביבבה ירוקה, שלום ו- NU campaign . הסטודנטים היו אלו שעיצבו כל שולחן והם אלה שגזרו, הדפיסו, הדביקו וגם הפעילו את השולחנות.

באי הפסטיבל נהנו מאוכל מזרח תיכוני וחולצות בחינם. בנוסף כל מי שהגיע קיבל כרטיס הגרלה וכרטיס ניקובים. לכל שולחן היה מנקב ומי שעבר בכל השולחנות וקיבל ניקוב בכל אחד מהם, היה יכול לגשת לשולחן של טכנולוגיה ולקבל דיסק און קי עם הלוגו של הפסטיבל וסרטון סטודנטים שהיה בכל אחד מהם (הסרטון היה "מה הסטודנטים יודעים על ישראל"). לכל אורך האירוע, על מסך ענק הוקרנו תמונות של ישראל וכמו כן תמונות מטיולי תגלית האחרונים, כמו כן די ג'יי ניגן מוזיקה ישראלית שהוכנה מבעוד מועד.

אחד משיאי הערב היה כאשר פרופ' רוטפילד, המרצה לעברית וחובבת ריקודי עם, לימדה את כל המעוניינים כמה ריקודים מובחרים. היה מאד מהנה לראות קבוצה של כ-20 סטודנטים מכל הרקעים מפזזים לצלילי "עוד לא אהבתי די". יש לציין שעבר לא מעט שנים מאז שאני עשיתי זאת ואני שמח להגיד שעדיין יש לי את זה בתחום….

כל הילדים קופצים רוקדים (הורה...)

כשאני כותב על כך עכשיו ונזכר, זה מעלה בי חיוך. זה ללא ספק היה האירוע הכי מהנה שהייתי בו בכמה שנים אחרונות. לראות סטודנטים יהודים ולא יהודים, מרצים וחברי קהילה עם הילדים שלהם, אוכלים, נהנים, שמים פתק בכותל או מקבלים קעקוע חינה ושומעים ורואים ולומדים על ישראל שאולי לא הכירו או אולי שכחו בכל הויכוחים האין סופיים של הפוליטיקה האזורית.

זה היה יום שבו הרגשתי לראשונה, שאני באמת משנה משהו, לראות את הסטודנטים מדברים ומתראיינים ועושים משהו מתוך הרגשת שייכות, שזה חלק מהם , שישראל זה חלק מהם וחלק שהם אוהבים.

אני הרגשתי (אזהרה: עכשיו זה הולך להיות דביק) כמו מאמן שמסתכל על הקבוצה שלו, רגע אחרי שהם זכו בגביע ומניפים אותו וחוגגים, כמות העבודה שהושקעה באירוע והמאמץ המשותף בהחלט הניבו פירות. בוודעה היו 15 סטודנטים, אבל כל חברי וועד אגודת הסטודנטים היהודית (42 איש במספרם, החל מהיושב ראש והסגניות ועד ליושבי ראש וועדות לימינהם ונציגי כיתות) היו שותפים לאורך כל הדרך וזה אם הם פרסמו את האירוע ללא סוף וחילקו פליירים ותלו פוסטרים ועד לכך שביוזמתם פנו ורצו לקחת משמרות באחד השולחנות. זה היה ערב שבו שמנו לרגע את הויכוח הפוליטי, לקחנו לכמה שעות הפסקה בדיון מי צודק יותר ומי צודק פחות ? האם יש פרטנר? מה קורה עם ההתנחלויות?

אל תדאגו, הויכוח התחיל/המשיך ביום למחרת עם פרסום "מכתב לעורך" בעיתון של האוניברסיטה שאמר שאנחנו חוגגים בזמן שפלסטינאים נהרגים יום יום ברחובות ע"י משטר מדכא וכובש (אולי הם התכוונו לסוריה והתבלבלו בשמות?).

בשבוע שלאחר הפסטיבל, לקחתי את חברי הוועדה לארוחת הוקרה על כל העבודה הקשה והכרזתי ששנה הבאה זה יהיה הרבה יותר גדול וחזק, כי אני כאן לשנתיים.

למי שרוצה גם לראות  ולא רק לקרוא (מומלץ)- הנה הוידאו של האירוע

פליקס שויחט הוא השליח הנוכחי (שנשאר לשנה שנייה) בהלל מישיגן סטייט.

  • תגובות
10
  1. 13 באוקטובר 2012 at 13:14Rochelle - השב

    The acdicnet of finding this post has brightened my day

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: