ומה אם הם לא יבואו לטקס? קשת רגב

קשת רגב, שליחת הסוכנות היהודית, שנה שלישית, בהילל אונ' אלבני, ניו יורק

ומה אם הם לא יבואו לטקס?
ואם הם יבואו, מה אם הם פשוט לא יתחברו?
הרי כל היום הזכרון הזה כל כך רחוק מהם.
ומה עם כל המאמצים לתרגם, לספר, לשתף, יעלו בתוהו? וכל מה שהם יזכרו ביום הזכרון זה את השליחה שלהם עצובה?
ואיך גורמים למישהו שלא מבין, להבין- להבין מה זה צפירה, להבין למה יום הזכרון זה כזה יום (או שבוע?) משמעותי עבור ישראלים.
דיברתי אתמול עם טליה על ההבדלי תרבויות, ועל כמה כבר אפשר להשתמש בתירוץ הזה? די להשתמש בתירוץ הזה, הגיע הזמן לפתוח עיניים, אוזניים, לב. הגיע הזמן לנסות להבין, לא אומרת להבין, אבל לפחות לנסות.
יום הזכרון האמריקאי הוא יום של שופינג, שתיה לשוכרה וברביקיו בכל פינה, אז זה לא כזה פשוט להסביר את הבכי, את הכאב, את הקרבה של כל אחת ואחד מאיתנו.
אולי אני מבקשת יותר מדי? אני רוצה שהם יבינו למה זה כזה קשה, למה היום הזה הוא כזה. כזה חשוב, כזה עוגן, כזה כואב, כזה עצוב, כזה מעורר רגשות ומחשבות.

לא קל להיות רחוק מהארץ בחגים, במועדים, באירועים שמחים או עצובים, אבל משום נדמה שיום הזכרון הוא הקשה מכל, כאילו אם לא נהיה בארץ לא נזכור… כאילו אם אנחנו רחוקים הכאב לא כואב, העצב לא עצוב והדמעות לא זולגות. כאילו אם אנחנו לא שם פיזית, אנחנו לא מתאבלים.
בשנה הבאה יום הזכרון יהיה בארץ… מעניין איך הכל יראה מהצד השני של העולם…

 

הסטודנטים של קשת, הילל אונ' אלבני, ניו יורק

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: