קשת רגב, רגע לפני ליל הסדר מספרת איך זה מתחיל להרגיש כמו בבית

איך יודעים שבא אביב? מסתכלים סביב סביב, ואם רואים שהשלג נמס… הטמפרטורות עולות… הדשא מתחיל לצמוח מחדש… ואפילו יש ריח של אביב בחוץ, אז יודעים שבא אביב.

נעים להכיר, קשת רגב, שליחת הסוכנות היהודית באוניברסיטת אלבני, ניו-יורק

את מרבית ארוחות השבת אני עושה עם הסטודנטים, גם חגים כמו חנוכה, פורים ודומיהם, נראה לי לגיטימי לחגוג באוניברסיטה (בליווי שלל הפעלות, אפקטים, והמצאות שטרם ראו בקמפוס כמובן).

ואז מגיעים החגים ״הגדולים״, המשפחתיים, אלה שלפני שהם מגיעים את שוקלת לקנות כרטיס ולהפתיע את המשפחה (ואת עצמך) ואז מבינה שאולי כדאי לחסוך את הכסף. החגים שמביאים איתם קצת חופש, ואת חושבת לעצמך ״וואו, איזה כיף!! יש לי כמה ימי חופש, אני אסע לטייל, אראה עולם, אבקר עוד שליחים, אכיר אנשים, נהדר!״.
אז כן, יש תוכנית כבר לטיול, ויש משפחה שתאמץ אותי בסדר פסח (סדר ראשון, את הסדר השני-יום אחרי- החלטתי לחגוג בלב- אין סיכוי שאני קוראת את ההגדה יומיים ברצף, באנגלית, מלאה באוכל, בבית של מישהו אחר, מתגעגעת הביתה ומתה כבר לסוע לטייל). אבל עדיין משהו חסר.
עכשיו אתם אומרים לעצמך- ״ברור שמשהו חסר! את לא בארץ, את באמריקה, הכל שם אחרת!״ אז הרבה באמת אחרת. אבל גם כאן- יש התארגנות לפני החג, אנשים נוסעים, מה להכין? מה להביא? מה ללבוש? יש לי או אין לי כח למשפחה? והנקיונות- הו הנקיונות! אבל גם אלפי היהודים שגרים באלבני לא מדגדגים את קצה היכולת של משפחה ישראלית לנקות לפני פסח.

זה נחמד לראות מנהגים משפחתיים אחרים, ולחגוג את החגים בחו״ל (ולא בבית חב״ד בסידני, אוסטרליה), אבל מה אם הם באמת יקראו את כל ההגדה??? מה אם הגפילטע פיש הוא לא כמו של סבתא מינה??? (כריימה, מריומה, בהתאמה). הם מכינים את החרוסת מתמרים או מתפוחים? ובכלל- הם מעדיפים לשיר חד-גדיא ולא אחד מי יודע.
אכן עם מוזר האמריקאים האלה.

אבל אף על פי כן ולמרות הכל- כבר חודשיים שאנשים מציעים לי להתארח אצלם בסדר הראשון או השני. הסטודנטים שנשארים באוניברסיטה לחג מאוד רוצים שאצטרף אליהם וכבר יש קבוצה שעושה סדר ביחד.
האביב הביא איתו ריחות של התחדשות, על אף שהשנה בקרוב נגמרת, ואפילו הגשם שיורד עושה ריח של אדמה רטובה בקיץ.
סך הכל- מתחיל להרגיש פה כמו בית:)

האביב מסתבר, מביא איתו (בארה"ב) את סוף השנה האקדמית, ופתאום יש אטרף של להספיק הכל מהר מהר לפני שסטודנטים מסיימים, עוזבים לקיץ, או סתם נגמר התקציב לשנה.
בתחילת השליחות כל הזמן אמרו לי- ״את תראי, סמסטר ראשון זה נטו למידה, סמסטר שני זו השתפשפות ושנה שנייה זאת כבר עבודה תכלס״. אחרי חודשיים בתפקיד כבר אמרתי לעצמי- ״טוב אני מכירה מלא סטודנטים וכבר הבנתי איך זה עובד, אז למה הכל עדיין כל כך איטי?״
אוי כמה טעיתי, רק עכשיו אני מבינה שאני באמת מתחילה לראות ניצנים של עבודה אמיתית, של הנעת סטודנטים, הפקת אירועים, שיווק מאסיבי והגשמת פנטזיות לי ולסטודנטים בכל הקשור לאירועים בקמפוס.
פתאום נדמה שהכל מתחיל להתבהר, אולי זו השמש שיצאה, אבל באמת ישנה תחושה של הקלה, תחושה של-אני מצליחה לעשות דברים, הסטודנטים משתפים פעולה ויש עבודה.

האביב מביא איתו הרבה סמליות לישראל, כשהשיא מגיע ביום הזכרון ויום העצמאות. הפקות ענק, אירועים, פסטיבלים ומצעדים בכל רחבי ארצות הברית. לצד זה, העבודה על שנה הבאה כבר תחילה במרץ רב (אולי דווקא כי פתאום הבנתי מה אני עושה פה? אולי כי פתאום העבודה נראית ברורה יותר ואמיתית יותר?).
אז בין אירועי האביב המתדפקים על הדלת, (פסח, מימונה, יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות, תגלית ועוד רבים וטובים) ובין העבודה על שנה הבאה (הרצאות, סדנאות, חגים, תוכנית מנהיגות ופסטיבל סרטים), אני מוצאת זמן להגיד לעצמי תודה על שבחרתי במסלול הזה. תודה על שהבאתי את עצמי לקצה גבול היכולת על מנת להבין שזה פשוט מספק לעבוד עם אנשים, לחנך, לתת, ליצור קשרים חזקים עם סטודנטים, ותכל׳ס? גם עם ישראל.

שיהיה לכולם חג שמח ואביבי, בישראל ומסביב לעולם!

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: