שנת שירות בלונדון – הבלוג של איתי פלטי

איתי פלטי

איתי פלטי, שנת שירות של הצופים והסוכנות היהודית בלונדון

"הרבה פעמים שואלים אותי איך אני יכול לעשות שנת שירות בחו"ל, הרי "עניי עירך קודמים", אבל אני מאמין שהעבודה כאן לא פחות משמעותית אלא מאוד שונה – אני את השנת שירות שלי בצופים עושה בצורת שליח של הסוכנות היהודית."

פרק ראשון – על עצמי

אז איך הגעתי לשליחות הזאת?

כמו כל ש"ש (שנת שירות) אחר של הצופים זה מתחיל מהתבלטות. התלבטות שהחלה בי"ב מרוב כל הדיבורים על שנת שירות, גרעינים, התנדבות, הגשמה, מכינות  וכו'. הבנתי שכנראה בשנה הבאה אני לא אתגייס אלא אעשה משהו משמעותי לפני הגיוס. אז ביקרתי בקומונת שנת שירות בנתניה, ובעוד אחת בפנימייה ליד בית ינאי, ואפילו התחלתי בתהליך. התמיינתי לגרעינים שונים, ולמסלולים שונים ובסופו של דבר הגעתי לגרעין "עתיד", גרעין שעוסק עם יהדות התפוצות ושייך לשותפות "עתיד" שהיא שותפות בין תנועת יהודה הצעיר בארה"ב, תנועת FZY בבריטניה, ותנועת הצופים בישראל. מהגרעין הזה התחילו למיין אותנו לש"ש בלונדון, מיונים של המחלקה לקשר עם התפוצות של הצופים, וכן מיונים של הסוכנות היהודית. ואז הגיע היום שבו קיבלתי טלפון שאמר לי שאני טס. נשמע מרגש, ובאמת היה, אבל התחילו להתפתח המון דילמות – למי אני אומר? האם אני מצניע את זה? איך אני נפרד מכולם? למה אני מצפה? התקבלה התשובה החיובית והשאלות רק התחילו.

אז מה אני עושה בעצם?

אני חלק מקומונת שנת השירות של הצופים, יחד איתי נמצאים עוד שלושה ש"שינים בדיוק כמוני. התפקידים שלנו, מאוד מגוונים ואנחנו פועלים בהרבה ערוצים שונים. ראשית, לפני הכל, ובראש סדר עדיפויות, הצופים. אנחנו באים מהצופים, אנחנו בשנת שירות של הצופים, ובאנו ללונדון בשליחות של הצופים. אנחנו מובילים פה שבט צופים ישראלי, שבט צופים לכל דבר ועניין – חאקי, מסדרים, קשרים, חבלים, פעולות ועוד. שבט הצופים הזה, שבט "חלוץ", הוא חלק מהנהגת "צבר" של מערב אירופה. הנהגת "צבר" היא מכלול של שבטי הצופים הישראלים שנמצאים מחוץ לארץ. שבטי "צבר" מיועדים לילדי ישראלים הנמצאים בחו"ל. בנוסף לערכי תנועת הצופים בארץ, אנחנו מעבירים ערכים נוספים הקשורים לציונות, ישראליות, ועברית – כן, הפעילות היא 100% בעברית, ועל זה אנחנו לא מתפשרים! המטרה היא ליצור מקום לחניכים להיות ישראלים לשעתיים, לבוא למקום שבו הם מרגישים בנח להיות ישראלים כמו שהם בבית, לפגוש עוד ילדים כמוהם ישראלים. זה נשמע כמו משהו לא אפשרי, כמו חלום כזה של ליצור בועה ישראלית בתוך לונדון, אבל זה עובד, ואפילו עובד טוב!

הדבר שהכי מרגש אותי בשבט זה השכבה הבוגרת שלו. קבוצה של נערים ונערות שנקראים השכב"ג. השכב"ג הם המדריכים והפעילים בשבט, הם מי שמכתיבים איך יראה השבט, איך ירגישו החניכים, ומה הם יעברו. זה לא נורמאלי לתלמיד תיכון בלונדון להשקיע כל כך הרבה זמן מעבר – יש להם בי"ס, מבחנים, נסיעות ארוכות הביתה, וחיים משל עצמם, ובנוסף, אנחנו מצפים מהם שישקיעו בצופים. אז לפעמים יש בעיות של זמן, אבל עובדה שהשכב"ג מצליח, הם רוצים לעשות את זה, הם נחושים, ורואים שזה חשוב להם. חשוב להם לשמור על הזהות הישראלית שלהם, לדעת שישראל זה תמיד הביתה שלהם, ולחנך לציונות – עובדה שהם כותבים ומעבירים בעצמם פעולות.

אבל כמובן שיש גם פסי האטה. אנחנו מאוד מנסים להיות כמו שבט צופים ישראלי אבל יש גם בעיות: ראשית, יש לנו פעולות שבועיות, לעומת דו-שבועיות. התהליכים החינוכיים לוקחים יותר זמן, ולוקח יותר מאמץ ויצירתיות לגרום לחניך להבין שזה יותר מסתם חוג. דבר נוסף, המרחקים והנגישות – לא כולם גרים קרוב, זה לא מרחקי הליכה, ולכן הכל דורש תיאום מראש. המעצור השני שלנו, שלדעתי הוא המעצור הגדול  יותר, הוא בעיית המקום. אין לנו מבנה לשבט. אז איך מעבירים פעולות? פעם בשבוע שוכרים חדרים במרכז קהילתי יהודי בלונדון, שם מתקיימות הפעילויות הסדירות. אבל אי אפשר כמו בארץ לקשט את השבט, לבוא מתי שרוצים, או להיות בו חופשיים, וחוץ מזה, אחרי שנגמרת שעת השכירות שלנו, אנחנו לא יכולים להישאר. דבר זה מקשה על החניכים לקבל תחושת שייכות לשבט – הרי הם לא יכולים להשקיע פיזית בשבט, להשאיר חותמת בצבע, או לבוא מתי שרוצים. הרעיון הוא ליצור תחושת שייכות לרעיון של צופים ומסיבה זו בדיוק, הקומונה, בית המגורים שלנו, הש"ש, הופך להיות מקום מפגש לשבט. אנחנו מנסים לפתוח את הדירה כמה שיותר, בסלון לפעמים עוברות פעולות, ישיבות צוות, ומפגשים מסוגים שונים.

אז אחרי שדיברתי רבות על השבט, ובגלל שאני מאמין שגם אספר בהרחבה בהמשך (אני בוגר תנועת הצופים, אז תמיד יהיה לי חשוב לכתוב על זה), אני אדבר קצת על דברים שאני עושה מעבר לשבט.

לכל אחד מאתנו יש תפקידים שונים בארגונים יהודיים שונים. ראשית אנחנו חלק ממשלחת הסוכנות היהודית לבריטניה, כלומר שליחים. זה דורש להיות באירועים של המשלחת, ימי משלחת, ירידי עלייה, וכו'. בנוסף, אנחנו מהווים מעין ישראלים צעירים פעילים בקהילה, כלומר מדי פעם מזמינים אותנו להעביר פעילויות וסשנים שונים במקומות שונים.

יתר על כן, אני עובד בארגון שנקרא UJIA – מגבית בריטניה, אני נמצא בתוך מחלקת החינוך שלהם ועובד על פרויקטים שונים. כמו כן, אני עובד פעם בשבוע בבי"ס יהודי חדש (JCoSS), בי"ס יהודי פלורליסטי. בבי"ס אני מעביר חוג ישראל בהפסקות, ועוזר בשיעורי עברית. מקום נוסף שאני קשור אליו הוא ארגון הפדרציה הציונית, ארגון שאני עוסק בתכנית שגרירים צעירים שבה אנחנו מעבירים לילדי תיכון סדנאות במגוון נושאים, כמו: הבנת הסכסוך הערבי-ישראלי, איך לדבר מול קהל, וכו'. בכל אחד מהמקומות האלו אני עוסק בכמה תפקידים שונים ומגוונים.

לפעמים חושבים שכל השליחות שלנו פה מתמקדת רק בצופים ורק בקהילה הישראלית, אבל דווקא בארגונים השונים לפעמים אפשר להרגיש את תחושת השליחות הגדולה. פעמים רבות קורה שאני יושב במשרד ובאים אלי ושואלים אותי שאלות שונות מכל תחום – אם זה שאלה בעברית או לגבי התרחשות מהארץ. כמה פעמים כבר קרה ששאלו אותי לאן אני מתגייס שנה הבאה, והתפתחה שיחה על ההבדלים בין הנוער הבריטי לנוער הישראלי. למשל, אחד ההבדלים שאפשר להצביע עליהם הוא שאני לא יודע מה אני רוצה ללמוד, ואנשים פה בשוק מזה. בבריטניה, בגיל 16, תלמידים בוחרים את המגמות שלהם בבי"ס, כדי שיוכלו ללכת לאוניברסיטה טובה, כדי שהם יוכלו להתקבל לעבודה טובה. אפשר לומר בעצם שפה, כבר בגיל 16 בוחרים מה הולכים לעשות כל החיים, כשאת ההחלטה הזאת, אנו הישראלים מקבלים לפחות בגיל 21. ואז נכנס הפן הצבאי לסיפור. שואלים אותי למה אני כל כך רוצה ללכת לצבא, הרי יכולתי לעזוב את הארץ, ללכת לאוניברסיטה בחו"ל ולהבטיח לעצמי חיים נוחים. התשובה הכי נכונה שאני מוצא היא "כי אני ישראלי, וזה מה שישראלים עושים", ובאמת אני מסביר להם שזאת לא שאלה אפילו אצלי, לא עולה על דעתי שלא להתגייס או לעזוב את הארץ. כמובן שאני גם מסביר שהצבא מפתח אותך, מעצב את החברה, וחיוני ביותר לביטחון מדינת ישראל. כאשר אני מנסה לטעון את זה לא פעם הבריטי שיושב מולי בשיחה כבר מזיל דמעה ובטוח שאני שייך לזקני ציון או שאני המשיח הציוני שיביא את השלום. דווקא בנקודה זו אני מרגיש את השליחות.

דיברתי קצת מהלב, אמרתי באמת מה שאני חושב והסברתי את התחושות שלי למרות שהם שונות מהתחושות הרגילות כאן במדינה.

מה שמדהים אותי תמיד הוא שהשליחות האמתית נעשית הרבה יותר "בדלת האחורית", כלומר לא בדברים הפורמאליים שאני עושה, אלא בשיחות הקטנות שאני מקיים עם אנשים, הקשרים האישיים שאני יוצר כאן, וכו'. אני מאמין שמאוד קשה לקרב מישהו לישראל בצורה פורמאלית ולכן, צריך ליצור כמה שיותר קשרים אישיים, כך אנשים מרגישים קרובים אלייך, לאדם הישראלי שהם מכירים. וככה הם גם מרגישים גם יותר קרובים לישראל. אדם לא מתחבר לישראל כי הוא לומד הרבה על המדינה שלנו, אלא הוא מתחבר לישראל כי הוא מרגיש קרבה למישהו שם ולכן הדגש בשליחות צריך להיות על קשרים אישיים עם כמה שיותר אנשים! (כמובן שזה לא במקום הפעילות היותר פורמאלית שאני עושה כאן, כי דרך הפעילות הפורמאלית אפשר ליצור את הקשרים האלו אחר כך).

אז זהו זה, זה על קצה המזלג מה שאני עושה פה בלונדון. שליחות זה תפקיד מאוד מגוון שנותן לך לטעום קצת מהכל. אני נמנע מלתת תיאור תפקיד מוגדר, כך אני יכול באמת לגוון בתפקידים שלי.

זהו בינתיים, בקרוב  אכתוב עוד, על מסע חווייתי לפולין, ועל יום הזיכרון כשליח בחו"ל, ועל כל מה שיעלה.

נשתמע בפעם הבאה!

הפוסטים הבאים:

2. התקופה שהכי הפחידו אותי ממני

3. אפשר לקרוא לזה אליטיזם?

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: