זה היה ב-14 ליולי כשעוד אחד מהתלמידים של בית הספר התחיל לדבר איתי בצ'ט של הפייסבוק. כרגיל הם אומרים "שלום" בעברית אבל מיד אחר כך חוזרים לספרדית. מנסים טיפה להראות מה שהם למדו בבית ספר בשעות של החינוך היהודי. בשלב הזה כבר הייתי רגילה לכל מיני שיחות עם הילדים. לפעמים הם סתם שואלים מאיפה אני בארץ ומה עשיתי שם לפני שבאתי לארגנטינה, לפעמים הם מספרים לי שהם נהנו מהפעילות שהעברתי בכיתה שלהם באותו יום ולפעמים הם מתייעצים לגבי פעילויות שהם רוצים להכין בתנועת נוער. אבל באותו היום, בשיחה הזאת, יחד עם התלמיד שכתב לי בצ'אט של הפייסבוק, הבנתי באמת מה אני עושה פה.

בבוקר שלפני השיחה, כהרגלי, העברתי אחת מההרצאות שלי בבית הספר בו אני שליחה: בית הספר "אורט" ארגנטינה, בבואנוס איירס. ההרצאות הן מגוונות ותלויות בגילאים של התלמידים. החל מהרצאה על ההיסטוריה של מדינת ישראל דרך שירים, המתחים בחברה הישראלית דרך פרסומות, השואה וההשפעה שלה על דורות ההמשך בישראל, הסכסוך במזרח התיכון, הטכנולוגיה הישראלית ועוד. אך עם הצעירים ביותר שנמצאים בכיתות ז' ח', כמו התלמיד שאיתו צ'וטטתי, אני משוחחת על דברים יותר פשוטים כמו ההמנון הישראלי והחיים שלי כירושלמית.

עמוד הפייסבוק של עדי - תקשורת טובה עם החניכים

מבחינתי זה היה סתם עוד שיעור, אבל מאוחר יותר בערב התלמיד הזה התחיל לכתוב לי: "אהבתי מאוד את השיחה של היום" ("Me gusto mucho la conversación de hoy"). איזה חמוד חשבתי לעצמי והודיתי לו. אבל אז הוא המשיך וכתב, ופה אני אנסה לצמצם את מילותיו היפות והמרגשות, בשל קוצר היריעה:

"לא, תודה לך על כך שנתת לנו כל כך הרבה איפורמציה שלפני כן לא היה לי מושג על מה מדברים איתנו (ע"מ: בבית הספר), אבל אחר כך הבנתי הכל וזה הולך לעזור לי המון בעתיד… איזה מזל שיש לנו מישהי שתורמת לנו כל כך הרבה דברים שעוד ישרתו אותנו ושגם כן יעזרו לנו לחשוב על הכל. הכל הודות לך, שעם המאמץ את עוזרת לנו להיות אנשים טובים יותר ולחשוב אחרת… ובנוסף, עוזרת לנו להעריך את מה שיש לנו. היינו יכולים להעריך קצת יותר טוב את מה שיש לנו ולא להמשיך לבקש עוד ועוד ועוד… וגם, עזרת לנו להעריך את הסמלים הלאומיים שלנו. סליחה… ריגשת אותי…"

("No, gracias a vos por darnos tanta información que yo no tenía idea de que estábamos hablando antes, pero después entendí todo y me va a ayudar un montón para el día de mañana… que suerte de tener a alguien que nos aporte tantas cosas que nos servirán mucho y que también nos ayudara para reflexionar sobre todo. Es todo gracias a vos, que con tu aporte, nos ayudas a ser mejores personas y a pensar mejor… Y además, nos ayuda a reflexionar sobre los que no tienen tanta suerte como nosotros.  Podríamos valorar un poco mejor lo que tenemos y no pedir más, mas y mas… y tambien, nos ayuda a valorar nuestros símbolos nacionales. Perdón… me emocione…")

הוא התרגש?! אני התרגשתי!!! הייתי בשוק! לא האמנתי. לרגע שאלתי את עצמי האם הוא עובד עלי. האם יכול להיות שהוא כל כך הושפע מדברי?? ביום למחרת כל כך התרגשתי שהראתי את מה שהוא כתב לי למורה שלו. היא אמרה שלי שהתלמיד אפילו לא יהודי.

ואז נפל האסימון. אני באמת בשליחות מטעם המדינה. התושבים פה, לא משנה אם הם יהודים או לא, שומעים כל כך הרבה על ישראל, אבל דרך מסכת התקשורת בעלת האינטרסים השונים ואף פעם לא באופן ישיר ובלתי אמצעי מאדם שבאמת חי במדינה הכה מדוברת הזו. המפגש איתי מעורר את התלמידים – הם סקרנים לדעת, רוצים לשאול שאלות, לשמוע תשובות, לדון בנושא, לראות זוויות אחרות ופשוט להבין מה בכלל קורה במקום הזה שקוראים לו ישראל. לאורך הדרך אף הופתעתי לפגוש לא מעט תלמידים שאמרו לי שמבחינתם ישראל זה כמו הבית השני שלהם.

עדי בהרצאה

לכן החלטתי ללכת עם הסקרנות והאהבה הזו שלהם עד הסוף. התחלתי כל מיני פרויקטים. בהתחלה אמרו לי שהתלמידים לא יבואו, הם עסוקים ולא באמת מעניין אותם. אבל ככל שהזמן עבר קיבלתי עוד פניות ועוד פידבקים על הפעילויות שלא נתתי לזה לדכא אותי. פה פרוייקט עם התלמידים של בית הכנסת על החברה הישראלית, שם פרוייקט עם תלמידי כיתה י"א על הסכסוך במזרח התיכון, עוד יום כיף לתלמידי עברית, הרצאות של כל מיני חוקרים ואנשי עסקים ישראלים עבור התלמידים, ערבים של קולנוע ישראלי, יום של תנועות הנוער בבית ספר, פרויקט "מסע" לתוכניות ארוכות טווח בישראל, הרצאות של השליחים האחרים בכיתות הלימוד, אינטר-קמביו עם תלמידים ישראלים, מאגר מידע והשתלמויות חינוכיות למורות החינוך היהודי ועוד ועוד ועוד. ועל כל רעיון שיוצא לפועל, עולים עוד רעיונות. כאילו פתחתי תיק שאין לו תחתית וכל פעם מחדש למצוא עוד אתגר, ועוד קבוצה ואז פוף… מבלי שמרגישים כבר נגמרת השליחות. אבל עם סיפוק אדיר.

אז הדרך שלי עוד לא נגמרה, כי אני יודעת שהחוויה שלי פה משנה. משפיעה. נוגעת. גם אם בקטן, גם אם רק לרגע- היה פה חיבור, ולחיבור הזה יהיה עוד המשך, כי השליחות האמיתית- "תחושת השליחות" לעולם לא נגמרת, היא חלק ממך. והרצון שלך לעשות משהו קטן וטוב עבור הבית שלך- עבור ישראל, תמיד ממשיך איתך.

הכותבת הייתה שליחה קהילתית מטעם הסוכנות היהודית, בבית הספר "אורט" בבואנוס איירס, ארגנטינה בשנת 2011. בת 26 ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך.

שלום, שמי עודד ואני שליח בהלל באוניברסיטת דיוויס בארה"ב, ורציתי לשתף אתכם בפוסט זה בהתפתחות האישית שלי במהלך השנה האחרונה.

על האוניברסיטה 

ראשית ארצה להסביר היכן אני נמצא ואיפה אני עושה את שליחות. דיוויס הינה אוניברסיטה קטנה המונה כשלושים אלף סטודנטים וממוקמת בצפון קליפורניה, כ20 דקות נסיעה מעיר הבירה סקרמנוטו וכשעתיים נסיעה מסאן-פרנסיסקו. דיוויס נחשבת לאחת מאוניברסיטאות הדגל בתחום החקלאות, ולכן קיימים סביבה אין ספור שדות, יקבים, שטחי מרעה עם חיות שונות  (אני בעיקר אוהב את סוסי הפוני) והמשתלות. בנוסף, דיוויס נחשבת לאחד האוניברסיטאות המובילות בתחום האקולוגיה, וכך למשל, במתחם המזון המהיר לא קיים כלי שאינו יכול להתמחזר ואיני מכיר סטודנט אחד שאין ברשותו זוג אופנים. אחד המראות הסוריאליסטיים בדיוויס הוא הפסקת הצהרים שבו מאות אם לא אלפי רוכבי אופנים שוטפים את כיכר האוניברסיטה.

הנחל שזורם באמצע האוניברסיטה

זהות דתית

 אפשר להגיד שבתור אחד שגדל על ברכה של הציונות הדתית, ההגעה לצפון קליפורניה שמאובחנת בגישה אולטרה-ליברלית הינה חוויה מרתקת. לעולם לא חשבתי שארכיב מניין המונה 8 בנות, בהן נוצרייה אחת, ושבסוף התפילה החזנית ושתי סטודנטיות אחרות יגידו קדיש יתום. לא האמנתי שאשתתף בתפילת שבת שבה אחד החזנים מנגן בגיטרה חשמלית את "לכה דודי" בגרסת רוקי. לעולם לא דמיינתי שאשב ביחד עם נוצרים ומוסלמים ונלמד טקסיים יהודיים כאשר כל אחד בוחן את האמונה האישית שלנו לאור הטקסט היהודי. אני בטוח שהרבה ממי שקוראים את המילים הללו יחשבו "שהנה, מגיעה הטפה לרפורמה" אך זה לא מה שאני רוצה לעשות.  יוכלו להעיד השליחים שנאלצו/ זכו לקיים איתי את השבת או לבשל איתי – אין הדבר פשוט כל-כך לאור דרישותיי הדתיות-אורתדוקסיות.  אני חושב שחוויות אלו גרמו לי להבין כי יש צורך ערכי ואמוני לכבד ואף לנסות להבין את אמנותו של אחר. זאת בכדי שנצליח לחיות בדו קיום ללא קשר כמה אמנותו יכולה להיראות מפחידה בעיניי אנשים אחרים.

ערב שקשוקה בקמפוס

זהות  ישראלית

היציאה לשליחות לרוב מלווה בשאלות על הזהות הישראלית ואיך היא מגדירה אותי, אולם במהלך השליחות גיליתי שזהות זו מורכבת ממספר רב של אלמנטים שלא הייתי מודע אליהם. בזכות המבטא והשם האקזוטי שלי שעוזרים לי לזכור כי אני מיעוט או בארץ זרה, דבר המלווה בתחושות זרות לי שמעולם לא חשתי בארץ. תחושות אלו  החזירו אותי לעבודתי בארץ עם עולים חדשים והתחלתי להבין אט אט את הרגשתם שנבעה מתוך זרות. ופתע הישראליות עוטפת הכול. מהקפה השחור שאני שותה אשר מרתק את הסובבים ועד וההצעה לעשות ערב שקשוקה שהייתה בעייני כעוד ערב תרבותי נהפכה לדיון מרתק על סוגי האוכל השונים שקיימים בין המדינות. אחת הדוגמאות לכך הוא סרטון שהסטודנטיות המתמחות שלי בהלל שהחליטו לנסות לחקות אותי ואת צורת התנהלות הישראלית שלי. הנה הוא לפניכם:

Click here to view the embedded video.

במהלך החודשים אחרונים התחדדה הזהות הישראלית שלי לאין שיעור . הזהות  הישראליות שלי הינה תוצר של ממספר גורמים אשר נובעים מכך שנולדתי: יהודי, במדינה דוברת עברית, ישראלית ריבונית. בארץ  לפעמים אתה לא מודע כמה גורמים אלה משפיעים על  אישיותך וזהותך. השהות הארוכה במדינה זרה מאפשרת להבין איך כל אלה השפיעו ומשפיעים על עיצוב אישיותך.

זהות מקצועית

 חייב אני לגלות גילוי נאות, בהכשרתי אני עובד סוציאלי קהילתי. התפתחות המקצועית שלי נעוצה בשני מישורים. המישור הראשון הוא התפיסה את חשיבות השתייכות הקהילתית. כאשר הגעתי לארה"ב חשבתי שאני מגיע על תוך מרחב גדול שבו הקהילות יהיו בעלות ערך שולי ויטעמו בתוכו, אך למדתי להבין כי הקהילה היא ערך אוניברסאלי ומשמעותי! זה מתחיל בחוויות מרתקות שחוויות בליל כל הקדושים (Halloween) או בקריסמס, בהם קהילת העיר התארגנה בצורה מדהימה וממשיך בחשיבות לה נותנים הסטודנטים שלנו להשתייכות לאחוות היהודיות וכמובן לקהילת ההלל. דלווי הסטודנטים הפעילים מאפשר יצירת שתופי פעולה עם ארגונים אחרים וכך אחד מהדברים הנפלאים כאן הוא לראות כיצד בעזרת הליווי שלך, זהות הסטודנטים מתפתחת ונקשרת ליהדות ולישראל. לאחר אירועים אנטי ישראלים שבהם הסטודנטים נחשפים לאלימות מילולית גבוהה, אנחנו נוהגים לעשות עיבוד רגשות, חוויה זו מאתגרת בעיקר לאור העובדה שציינתי לעיל, שאנגלית אינה שפת האם שלי. למרות זאת, השיחות נעשות עמוקות יותר ומאפשרות לסטודנטים לפרוק את המתחים ואת התסכולים שלהם. ניתן לומר כי למרות שחשבתי שעיקר השליחות תהיה בעיקר העברת תכנים חינוכיים, הצטרכתי במהלך השליחות להשתמש דווקא בכלים ובתכנים טיפוליים אותם למדתי במהלך הכשרתי כעובד סוציאלי קהילתי. אני מאמין שזה היופי בשליחות, כל שליח מעצב את שליחות לפי הזהות האישית שלו ולפי סט הערכים והכלים אותו הוא מביא מביתו.

מגדל המים - הסמל של אוניברסיטת דיוויס

לסיכום במהלך השליחות אתה נתקל באין ספור תחושות חדשות, צבעים חדשים ריחות שלא הרחת, טעמים שלא טעמת והתמודדויות שלא חשבת שתצטרך לעמוד בהם. אני ממליץ לכל אדם שרוצה לחוות הרפתקה מטורפת, תוך קשר אמיץ שנרקם בין יהדות התפוצות למדינת ישראל, לשקול בצורה רצינית להצטרף לקהילת השליחים. אני מבטיח שלמרות שתצטרכו לשאול  את עצמכם כל כך  שאלות קשות ומורכבות תעברו חוויה מאתגרת ומפתיעה ותיהנו מכל רגע,ובעיניי זו  היא טבעה של שליחות וזה היופי שבה.

בברכת חג חירות שמח,

עודד גברעם.

פה חורף. הגשם לא מטפטף על העורף. אבל לגמרי צריך ללבוש מעיל כל החורף. חורף…… וקרררררררררר! אחרי שבועיים ללא שלג, שבועיים בהם לבשתי את המעיל הלא כל כך גדול שלי, שבועיים בהם במשך כמה ימים תפסתי את עצמי אומרת "לא כל כך קר" ואפילו "חם היום". אחרי שבועיים שקיווינו שנוכל להגיד ממש בקרוב "זה? זה החורף של מונטריאול שכולם הזהירו אותי ממנו?!"

התבדתי. לא, אי אפשר להגיד את זה. החורף המונטריאולי הוא לא קל בכלל. בסוף שבוע האחרון התחילה סופה שלא מראה סימנים של ללכת מפה בקרוב. סופה. כן, כן. כזאת עם שלג, עם רוחות שלא היו מביישות את הקוסם מארץ עוץ, ובעיקר עם מצברוח של להישאר בבית. מאוד קל להגיד "קר בחוץ אז היום אני אשאר בבית" על כמעט כל יום פה!

אבל לא, אני לא אתן לחורף לנצח אותי. יש מה לעשות בחוץ אז זה מבטל את הצורך של להישאר בבית!

אז מה עושים אתם שואלים? כשהכל מסביב לבן ואי אפשר פשוט לצאת אלא צריך לתכנן לצאת 3:40 דקות לפני הזמן כדי לשים את הנעליים והמעיל?

יש, יש מה לעשות. כשרק הגעתי לפה שאלו אותי אם אני עושה ספורט חורף. אמרתי שקצת. גיליתי שהרבה. זאת אחת הדרכים היחידות לא להתבעס מזה שקר בחוץ אלא אשכרה לשמוח כשיורד יותר מ20 ס"מ שלג.

סנואובורד - לגמרי התאהבתי. עד עכשיו נהניתי, התלהבתי, התמגנבתי. עכשיו אני ממש יכולה להגיד שאני גולשת. מה שיומיים אינטסיביים עושים לרמת הגלישה. זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה אבל זה גם הרבה יותר פשוט ברגע שעולים על הבורד. השלב הבא הוא בהחלט לקנות ציוד ולהיות רצינית לגבי זה. אמנם ימי הגלישה שנשארו פה מתמעטים, ואני לא אוכל לנצל את הציוד הזה עוד הרבה זמן, אבל הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

החלקרח- זה נשמע כמו משהו שעושים רק שעולים לכיוון מטולה. כן שם, בפארק ק-נ-ד-ה! אבל זה בהחלט נחמד. בזה הסכמתי להשקיע כבר אחרי פעם אחת שהחלקתי. מחליקיים לא עולות יותר מידי, וזה נחמד שיש את הנעליים שלי. אפשר פשוט להגיע לזירה, להחליף נעליים ולהחליק. סוג של ויני וידי ויצ'י שכזה. יש פה אגמים קפואים בכל פינה, וכשלא מאוד קר אז זה ממש נחמד אפילו לגלוש בלי מעיל. מרגישים כמו בלרינות על הקרח, גם כשלא ממש יודעים מה עושים. אבל לאט לאט אני שמה לב שפתאום אני מצליחה לעשות סיבוב, להחליק אחורה, ואפילו למדתי לעצור. עוד לא הצלחתי להחליק על רגל אחת ממש אבל, הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

מעבר לספורט, לעצלנים באמת, צריך קצת לפתוח את העיניים. ולפתוח פה את העיניים לא ממש מספיק, כדאי גם להבין מה כתוב, בצרפתית! מונטריאול מודעת לקור שלה ולזה שלא רואים הרבה אנשים בחוץ ולזה שזה מעלה את שיעור הקפיצות לפסי המטרו בעשרות מונים. אז יוצרים פה דברים שמלהיבים אותך על חורף.

Fete de Neige – פסטיבל השלג. אמנם לילדים אבל איך אומרים מצאתי את הילדה הפנימית (הלא מאוד חבויה) שבי. והתלהבתי מכל דובי שלג ענק, מכל החלקה על אבובים במורד הגבעה, מכל בובות פרווה ענקיות שמסתובבות ומחבקות אנשים רנדומלית, מלפסל בקרח ולבנות איש שלג, ובעיקר מלשפוך מייפל רותח על שלג ולעשות מזה סוכריית מייפל!

איגלו פסט- המונטריאולים המשוגעים האלה. מסיבת טבע הם מרימים פה. כן, טבע, כן בחוץ. היו פה 3 סופי שבוע של "דיג'יי מגרמניה, ים כוסיות, תבוא יהיה אש". מוזיקה אלקטרונית וים אנשים שרוקדים תחת כיפת השמיים, רצוי לבושים בחליפות סקי בצבעים מזעזעים. אז יש שימוש לאוברולים שאמא היתה גולשת איתם בשנות ה80. לצערי, כשנזכרתי שאני אולי כן רוצה ללכת, וסוף סוף נשארתי בעיר לסופ"ש אחר, נגמרו הכרטיסים. אבל, הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

Montreal en Lumier – פסטיבל האורות. סתם עוד סיבה להוציא אנשים מהבית. לוקחים איזור שלם ומאירים אותו באורות צבעוניים. אבל זה לא נגמר בזה. הם בנו מגלשה ענקית (שטוענים שהיא מחלללב) ומחלקים מזחלות לאנשים להחליק למטה. בדגש על מחלקים. 3 איגלואים ענקיים מפלסטיק עם מסעדות/ הברים בפנים, דוכנים לבירה במחיר לא כל כך מופקע ומרשמלו על מקל במחיר מאוד מופקע (2.50$ ל- 5 חתיכות מרשמלו. בחיים לא חשבתי שאני אשלם 50 סנט למרשמלו! אבל בעצם אם מחשיבים את המקל, רק הוא שווה איזה 2 דולר…) ומדורות בתוך חביות. D.J ו V.J שמקרינים את ה"אמנות" שלהם על קירות של בניינים. ואפילו- גלגל ענק! הנה וידאו של פסטיבל האורות במונטריאול 2012

ובמסגרת פסטיבל האורות : לילה לבן – Nuit blanch . ביום שבת לסגור את הפסטיבל מקומות היו פתוחים עד, שימו לב לזה – 3 לפנות בוקר!! האמת, קצת התאכזבתי. רוב האטרקציות לא היו פתוחות עד מאוחר. ואפילו הריקודי סווינג שהיו פתוחות עד 3 , לא באמת היו ריקודים אלא להסתכל על חבורה של חובבנים רוקדת. משהו מוזר פה במונטריאולים האלה. אבל נו, יש פלוסים ויש מינוסים.

הבעיה העיקרית בלילה הלבן היא שפתאום צנחו הטמפרטורות וחזר השלג. אז אולי גם החורף החליט לתרום משהו ללילה ולעשות אותו באמת לבן אבל טיפ קטן- בטמפרטורות כאלה, כדאי לתכנן לאן ללכת ולא סתם לחפש את עצמך בעיר. כן, עוד דרך להתמודד עם הקור. אז לא תפסנו את הפינגווינים שהסתובבו חופשי בביודום, ולא ראינו הופעות, ולא טעמנו מיני מאכלים. אבל, הי, בשביל זה יש את שנה הבאה, לא?

שירה וחבר בשלג

ויש גם את מה שעשיתי היום. ביום חורף חורפי במיוחד, שלא יורד שלג, אז הרבה יותר קר (זוכרים, אפקט החממה עם עננים וכאלה, שיעור ביולוגיה כיתה ד'?) כרגע בחוץ, 8- מעלות אבל מרגיש כמו 18-. ולא, זה לא אני מגזימה, ככה בתחזית.

השעה כמעט 4 ועוד לא יצאתי מהמיטה. עם השמיכת פוך הענקית שלי, עם הלפטופ, פייסבוק, סקייפ וחברים, עם ספר חדש שקראתי את הפרק הראשון שלו כבר פעמיים כי אני לא מצליחה להתרכז, עם תכנונים למה עושים מאוחר יותר.

משהו בקור הזה מאשר לך את ההישארות בבית. וכל עוד לא עושים את זה בלית ברירה, אלא מכריזים על יום בית (כי מי המפגר שיצא ב18- מעלות החוצה?!) אפשר לעשות את זה יום ממש נחמד. עם סרטים, ופופקורן (קניתי מכונת פופקורן רטרו!) וארוחת בוקר מפנקת של פריטטת ירק וכוס מיץ תפוזים, וקפה נמס כי ההורים היו פה לא מזמן.

וחם ונעים בבית, לפחות 23 מעלות! אין על החימום והחלונות הכפולים של מונטריאול.אני עם גופייה ובלי גרביים. ולקבוע לארוחת ערב ביתיות, ולהכין ממולאים ולטעום מלא סוגים של אלכוהול, ולעשות ערב קוקטיילים בבית.

בעיקר מה שאפשר להגיד, זה שכנראה אחרי שנה הבאה, אני לא אמצא את עצמי גרה במקום עם חורף חורף, כזה אמיתי. אז למה לא לנצל את השנה כדי ללמוד איך להתמודד איתו, ושנה הבאה לנצח באמת!

בינתיים, משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה, לחייך, ולהתגעגע. נשיקות!

שירה פריגת היא שליחת הלל במונטריאול, קנדה

גילי דבש, שליחתנו ל- FZY במנצ'סטר, חולקת איתנו שוב קטעים מהבלוג האישי שלה על שליחותה המאתגרת באי הבריטי.

אחרי סמינר המשלחת – דצמבר 2012

אני ללא ספק בתקופה העמוסה ביותר בשנה. מסמינר לסמינר, להכנות לסמינר, להפסקות תיירות בלונדון, וכך יצא לא הייתי במנצ'סטר כבר שבועיים..

ממש התרגשתי לקראת טיסה לבודפשט לסמינר משלחת של הסוכנות היהודית באירופה (סמינר זה מתקיים אחת לשנה ומאגד בתוכו את שליחי הסוכנות מכל היבשת האירופאית). אין ספק שהיה מדהים -סמינר ברמה גבוהה, אנשים שהתגעגעתי אליהם, אנשים שלמדתי להכיר, איזור נחמד לטייל בו, והמון הווי. החזרה למנצ'סטר הייתה סוג של משבר, להיות שוב לבד אחרי שהייתי עם כולם, להיות שוב בשגרה אחרי שבירת שגרה כל כך רצינית, לעלות על מטוס שמחזיר אותי "הביתה" למנצ'סטר ולא לארץ..

 אני חושבת שהתקופה העמוסה הגיעה עכשיו , זה בדיוק מה שהייתי צריכה. לנסוע למשרד בלונדון שם אני פחות לבד, יש מה לעשות בערב- לפגוש חברים מהשנת שירות, לפגוש שליחים אחרים, עובדי תנועה, לשבור שגרה שוב וכמה שיותר. הוועידה השנתית של התנועה החזירה אותי למסלול, שיחות ברומו של עולם על נושאים בוערים- התנועה ממשיכה לנוע או שהיא נעצרה, יש לה עמדה פוליטית או לא, ומי יהיה המזכיר הבא.

 הכנס שאני נמצאת בו עכישו הוא אחד מהכנסים היהודיים הגדולים, עשרות סשנים שמתקיימים במקביל במתחם עצום כשהדבר היחיד שמשותף לכל המשתתפים הוא העניין שלהם ביהדות ובישראל. אנשים שלא ראיתי שנים, ואנשים שכבר לא חשבתי שאני אפגוש, פינת תרבות ישראלית עם אמנים מדהימים מישראל, חיוך על הפנים. זה מיוחד לשבת בקהל של אנשים שמדבר על הדרת נשים אחרי שזה בער בי כל כך לשמוע מה עוד אנשים חושבים.. אני גם מבינה עד כמה זה לא רק שלנו, זה גם שלהם וגם הם סקרנים..

 אני חייבת להודות שהימים בלונדון מזכירים לי כמה אני צריכה להינות מזה שאני חיה בחו"ל. שופינג באוקספורד סטריט, לונה פארק עם החלקה על הקרח, קניון עם החלקה על הקרח, ללכת למסיבה דרום אמריקאית בערב כריסמס עם כל הזרים בלונדון, לצאת לדרינקים עם חברים ותיקים והחברים החדשים שהם  הכירו לי.

יש כבר תכניות להמשך.. אבל בא לי להנות עכשיו!

חניכי FZY באנגליה

קור, קרח, זריחה מאוחרת.. ינואר 2012

לכולם יש את זה – השלב של ירידה במצב רוח, ירידה במורל, במוטיבציה. לא לכל אחד יש מערכת תמיכה כמו שלי יש, צבא של משפחה וחברים שמחזיקים אותי יציבה, בטוחה, ושמחה. לקום בימים האחרונים במנצ'סטר היה ממש קשה, השמש חזקה בוהקת בחלון, זריחה ב- 8:17, בדיוק נכנסת בין שני הווילונות שלא סגרתי מספיק טוב. מחוץ לדירה שכבה של קרח מכסה את הרצפה, והטמפרטורה בין 2-4  מעלות כל היום. עם  - מזג האוויר הקר, מתחילה תחושה קשה של חזרה לשגרה כמו שביזות יום א', רק לאורך כל השבוע. אחרי שיחה עם משה, המלווה שלי מטעם הסוכנות היהודית בארץ , התמלאתי מרץ וקבלתי משימה – למצוא תחביב בעיר הזרה. נכנסתי לאתר של המועצה המחוזית, ומצאתי שיעורי זומבה, כל יום שלישי בערב, שזה במזל הערב הפנוי שלי …

שלג אנגלי...

 למחרת נסעתי ללונדון, שם מערכת התמיכה אחרת לחלוטין, המערכת המקצועית של התנועה. אני מביעה חשש שאני לא מאותגרת מספיק, שאני רוצה יותר פרוייקטים, שאני רוצה יותר משימות. בתגובה קיבלתי משימות, פרוייקטים, אחריות, ועכשיו  אני כבר פחות חוששת. ואז מצטרפת מערכת תמיכה אחרת, סוללת שליחי רוב העולם של הסוכנות נכנסת למערכה. שיחות סקייפ בשעות שונות עם יבשות שונות, כל אחד עם החוויה שלו, בחצי השני של הכדור בדיוק סיימו את המחנות הקיץ, בצד שלנו את מחנות החורף. שיחות ארוכות, כמו שכבר הרבה זמן לא היו לנו, ממלאות את המצברים בצורה שונה.

 ואז המערכת החשובה מכל, המשפחה –  שמדברים איתי בכנות, באהבה, ובלי עצם בלשון. "את חייבת להתעודד כי את חייבת ואין מה לעשות."  "יש לך מטרות, וחזון ויעדים לשליחות הזאת, ושומדבר לא ישנה את זה, גם לא החורף של מנצ'סטר, או השגרה, או משבר דצמבר." "את לא אחת שמסתכלת על חצי הכוס הריקה, גם אם החצי המלא מלא בקרח".

 אז אני מסתכלת קדימה, על קצת יותר מחצי שנה, ובוחנת, מה עוד לא השגתי, מה עוד אני רוצה לעשות, מה אני רוצה להשיג, מה אני רוצה ללמוד, מה אני רוצה ללמד. אני מתמלאת בכוחות, ומחשבות, ופרוייקטים ומגדירה לעצמי מחדש מדדי הצלחה, גם לחיים האישיים.

 מה צפוי לי בינתיים?

פרוייקט סטודנטים שמתנדנד בין כשלון להצלחה, פרוייקטים עם המדריכים בצפון שיהיו המדריכים החזקים שלנו, פרוייקט עם קהילת לידס, מחנה קיץ עם תכנים שאני מאמינה בהם, תכניות הדרכה, וכמובן.. זומבה!

 אז כשאני קמה בבוקר לזריחה מאוחרת, ובוחנת כמה צעדים זה על הקרח מבלי שאחליק, אני עושה את זה עם חיוך, אין ספק בכלל

גילי במראה חורפי וחיוך גדול

]]> http://shlichut.org.il/2012/03/%d7%97%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%a3-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%93%d7%91%d7%a9-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%97%d7%aa-fzy-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%a6%d7%a1%d7%98/feed/ 0 http://shlichut.org.il/2012/02/love-is-real-%d7%a4%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%a1-%d7%a9%d7%95%d7%99%d7%99%d7%97%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%94%d7%9c%d7%9c-%d7%9e/ http://shlichut.org.il/2012/02/love-is-real-%d7%a4%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%a1-%d7%a9%d7%95%d7%99%d7%99%d7%97%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%94%d7%9c%d7%9c-%d7%9e/#comments Mon, 06 Feb 2012 23:51:01 +0000 ‫yaara‬ http://shlichut.org.il/?p=936

זוהי השנה ה-6 שבה אוניברסיטת מישיגן סטייט מארחת את פסטיבל ישראל. הפסטיבל הינו יוזמה של הסטודנטים של הלל מישיגן סטייט ואגודת הסטודנטים היהודית (JSU) וממומן ברובו ע"י אגודת הסטודנטים הכללית של מישיגן סטייט (ASMSU) ובתמיכת הארגונים: Hasbara Fellowship, David Project, -417 .

הפסטיבל התקיים ב-15 לנובמבר באולם הנשפים של בניין אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת מישיגן סטייט  ועבודת ההכנה החלה עוד בחודש אוגוסט, כאשר וועדה של 15 סטודנטים ישבה, דנה, התווכחה ולבסוף בחרה נושא מרכזי:  LOVE IS RAEL . הרעיון מאחורי האירוע של פסטיבל ישראל הוא להראות פנים נוספות של ישראל וכל נושא שנבחר היה בעצם מה הסטודנטים אוהבים בישראל.

קצת מן האירוע

אז תחת משחק המילים "ישראל אוהבת"/"אהבה היא אמיתית", היה, ישראל אוהבת: עזרה הומניטרית, תגלית, מסע, גוון/מגוון, ספורט, צילום, טכנולוגיה, ים המלח, ידע, סביבבה ירוקה, שלום ו- NU campaign . הסטודנטים היו אלו שעיצבו כל שולחן והם אלה שגזרו, הדפיסו, הדביקו וגם הפעילו את השולחנות.

באי הפסטיבל נהנו מאוכל מזרח תיכוני וחולצות בחינם. בנוסף כל מי שהגיע קיבל כרטיס הגרלה וכרטיס ניקובים. לכל שולחן היה מנקב ומי שעבר בכל השולחנות וקיבל ניקוב בכל אחד מהם, היה יכול לגשת לשולחן של טכנולוגיה ולקבל דיסק און קי עם הלוגו של הפסטיבל וסרטון סטודנטים שהיה בכל אחד מהם (הסרטון היה "מה הסטודנטים יודעים על ישראל"). לכל אורך האירוע, על מסך ענק הוקרנו תמונות של ישראל וכמו כן תמונות מטיולי תגלית האחרונים, כמו כן די ג'יי ניגן מוזיקה ישראלית שהוכנה מבעוד מועד.

אחד משיאי הערב היה כאשר פרופ' רוטפילד, המרצה לעברית וחובבת ריקודי עם, לימדה את כל המעוניינים כמה ריקודים מובחרים. היה מאד מהנה לראות קבוצה של כ-20 סטודנטים מכל הרקעים מפזזים לצלילי "עוד לא אהבתי די". יש לציין שעבר לא מעט שנים מאז שאני עשיתי זאת ואני שמח להגיד שעדיין יש לי את זה בתחום….

כל הילדים קופצים רוקדים (הורה...)

כשאני כותב על כך עכשיו ונזכר, זה מעלה בי חיוך. זה ללא ספק היה האירוע הכי מהנה שהייתי בו בכמה שנים אחרונות. לראות סטודנטים יהודים ולא יהודים, מרצים וחברי קהילה עם הילדים שלהם, אוכלים, נהנים, שמים פתק בכותל או מקבלים קעקוע חינה ושומעים ורואים ולומדים על ישראל שאולי לא הכירו או אולי שכחו בכל הויכוחים האין סופיים של הפוליטיקה האזורית.

זה היה יום שבו הרגשתי לראשונה, שאני באמת משנה משהו, לראות את הסטודנטים מדברים ומתראיינים ועושים משהו מתוך הרגשת שייכות, שזה חלק מהם , שישראל זה חלק מהם וחלק שהם אוהבים.

אני הרגשתי (אזהרה: עכשיו זה הולך להיות דביק) כמו מאמן שמסתכל על הקבוצה שלו, רגע אחרי שהם זכו בגביע ומניפים אותו וחוגגים, כמות העבודה שהושקעה באירוע והמאמץ המשותף בהחלט הניבו פירות. בוודעה היו 15 סטודנטים, אבל כל חברי וועד אגודת הסטודנטים היהודית (42 איש במספרם, החל מהיושב ראש והסגניות ועד ליושבי ראש וועדות לימינהם ונציגי כיתות) היו שותפים לאורך כל הדרך וזה אם הם פרסמו את האירוע ללא סוף וחילקו פליירים ותלו פוסטרים ועד לכך שביוזמתם פנו ורצו לקחת משמרות באחד השולחנות. זה היה ערב שבו שמנו לרגע את הויכוח הפוליטי, לקחנו לכמה שעות הפסקה בדיון מי צודק יותר ומי צודק פחות ? האם יש פרטנר? מה קורה עם ההתנחלויות?

אל תדאגו, הויכוח התחיל/המשיך ביום למחרת עם פרסום "מכתב לעורך" בעיתון של האוניברסיטה שאמר שאנחנו חוגגים בזמן שפלסטינאים נהרגים יום יום ברחובות ע"י משטר מדכא וכובש (אולי הם התכוונו לסוריה והתבלבלו בשמות?).

בשבוע שלאחר הפסטיבל, לקחתי את חברי הוועדה לארוחת הוקרה על כל העבודה הקשה והכרזתי ששנה הבאה זה יהיה הרבה יותר גדול וחזק, כי אני כאן לשנתיים.

למי שרוצה גם לראות  ולא רק לקרוא (מומלץ)- הנה הוידאו של האירוע

פליקס שויחט הוא השליח הנוכחי (שנשאר לשנה שנייה) בהלל מישיגן סטייט.

תדמיינו לעצמכם קהילה יהודית אי שם בארצות הברית. קהילה  מגובשת, שדואגת לכל חבריה. קהילה בה הילדים הולכים לבתי הספר יהודיים, כולם מאוד אוהבים את ישראל, חלקם אולי אפילו היו בישראל כמה פעמים – אם סתם בטיול משפחתי או אפילו הביאו את כל המשפחה לטקס של בר מצווה של הילדים שלהם. פתאום, ביום בהיר אחד, הגוזלים עוזבים את הקן ומגיעים לקולג' בקצה השני של ארה"ב. אותם ילדים הם עכשיו כבר סטודנטים, המחפשים מקום חם ונעים כמו הקהילה היהודית שהם היו בה. ככה, הם מגיעים לבית הילל – מרכז של החיים היהודיים בקמפוסים. בפוסט זה אשמח לפרט לכם על החוויות שלי מבית הלל באריזונה, מקום שליחותי.

מקס בתפקיד עם חולצה שלא משאירה מקום לספק...

בשנים האחרונות נוצרה מגמה של אירועים אנטי-ישראלים ברחבי הקמפוסים בארצות הברית אשר קוראים לחרם על ישראל ומפתחות את נושא הדה-לגיטימציה של ישראל. אני, ושליחים אחרים, נשלחנו על מנת לעשות חינוך יהודי בקמפוס תוך מתן דגש על מפגשים כיפיים עם הסטודנטים במטרה לבנות ולחזק איזשהו קשר בין אותם הסטודנטים למדינת ישראל. בנוסף, מדי פעם, מצאתי את עצמי מתעסק גם בפעילויות עם הסטודנטים היהודים על פעילויות אנטי ישראליות שנעשו בקמפוס. אחת הדוגמאות הקלאסיות של פעילות אנטי-ישראלית שקורת ברחבי הקמפוסים בכל העולם היא "שבוע האפרטהייד" בה קבוצות האנטי-ישראליות עושות הכול בכדי לייצג את ישראל כמדינה גזענית, בה יש אפרטהייד. הם משתמשים בכל הכלים האפשריים: בנייה של גדר ההפרדה ברחבה המרכזית של הקמפוס, בניה של מחסומים בכניסה לאוניברסיטה שאמורים לדמות את המחסומים בארץ. הרבה פעמים גם מגיעים דוברים אשר מתארים את המצב בארץ כרצח עם ובטעונים שלהם משתמשים בשקרים שסטודנטים אמריקאים מקבלים כדברי אמת: שיהודים נשלחו לפלסטין ככובשים אירופאים, שחיילים עושים מטווחים בילדים, שבכל המלחמות ישראל פשוט הייתה זורקת פצצות על ישובים ערביים במטרה להרוג כמה שיותר אנשים. הם מסבירים את הפשעים האלה כטבע של כל ישראלי. לכן מאוד חשוב שיהיה מישהו שיוכל להשיב לפעילויות כאלה להראות את התמונה המלאה, אשר ללא ספק מלאה במורכבויות.

מקס וסטודנטים מבקרים במצדה במסגרת תגלית

יחד עם זאת, הרבה פעמים השליחים בקמפוסים עושים אירועי תרבות אשר לא קשורים לפוליטיקה. לדוגמה, סטודנטים אמריקאים אוהבים לדבר על סרטים ישראלים ועל ההישגים של ישראל בתחומים שונים. באחת הפעולות שלי בקמפוס באריזונה, עשיתי הקרנה של סרט "סוף העולם שמאלה": הנוף המדברי בסרט משתלב מאוד יפה עם הנופים של אריזונה והסוגיות העולות בסרט יכולות להיות קרובות באותה מידה לאמריקאים בדיוק כמו שזה קרוב לישראלים. בני גילינו בארה"ב גם מאוד אוהבים סיפורים מהצבא. אפילו לא מתכוונים לכך, הנושא הזה יכול לעלות ממש בפתאומיות: אם אתה יוצא לטיול ברוקי מאונטין ואתה לובש חולצה של סוף מסלול מהשירות הצבאי – אין מצב שלא תדברו על הצבא, על השוני בין ישראלים לאמריקאים וגם על הדברים הדומים. וכמובן, החוויה האישית.

הנוף המדברי של אריזונה - דומה או שונה לשלנו?

אני חושב גם ששנה במדינה אחרת משנה את האדם בצורה משמעותית: התמודדות עם הלבד, אנשים חדשים שאתה מכיר, מנטאליות זרה שיכולה להביא למקרים מצחיקים ומביכים לפעמים. השנה הזאת גם מפתחת אותך באופן באישי, אתה יוצר קשרים חדשים וכמובן נהנה מהחוויה של חו"ל לא בטעימה קטנה של טיול של כמה שבועות, אלא חיים אמתיים של שנה שלמה.

חברים שלי לא ישכחו לי את הרגע ההוא בשדה התעופה- שתינו עוד כוס קפה,דוחים את רגע הפרידה… וכשכבר באמת הייתי צריכה לעבור לצד השני, של אלה שטסים, הסתובבתי אל הנשארים  וזרקתי לחלל האויר "מה עשיתי לעצמי?!" ובלי לחכות לתשובות רצתי לטיסה, ל 12 שעות של מחשבות צפופות, לשנה של שליחות. אז, בעודי יושבת במטוס ומנסה להזכיר לעצמי למה החלטתי לצאת לשליחות, לא שיערתי כמה גדולה תהיה ההשפעה של המשימה הזאת על חיי. אז, יצאתי חדורת מוטיבציה לחבר את חניכי תנועת "הבונים דרור" אל ישראל ואל זהותם היהודית בלי לדעת שגם הם ילמדו אותי כמה דברים בדרך ויעשירו את חיי באינספור מובנים…

קודם ליציאה לשליחות נסעתי לשלושה שבועות חפיפה במחנה הקיץ של התנועה. לאחר יומיים של שוק וימבה פאדיחות שעשיתי, הגיעה שבת מנוחה. החוויה המכוננת ביותר מאותה שבת תיחקק בלבי לנצח- כוכבים עלו בשמיים וציינו את זמן תחילת ההבדלה (וידוי קשה- עד לסמינר ההכשרה לקראת השליחות- לא ידעתי על קיומה של מצווה זו). אחד המדריכים פרט את הניגון בגיטרה, ובלי משים לקח את ידי חניך צעיר והוביל אותי יחד עם שאר חניכי המחנה בספירלה אנושית עד שכולם הסתדרו, התיישבו על המדשאה ונשענו אחד על השני. מצאתי את עצמי נשענת על אחת המדריכות  מצד אחד ומצד שני חניכה הניחה ראשה על ברכיי. כולם הביטו בדממה בשמיים ובכוכבים, מסכמים את השבוע שהיה, חושבים על השבוע שיהיה… ואני? אני תהיתי לעצמי מה זאת ההזייה הזאת שמצאתי את עצמי בתוכה… אבל אחרי דקה התחושה התחלפה והשרתה בי נעימות. הייתי רחוקה מהבית, זרה כביכול, ובכל זאת הרגשתי חלק ממשהו.

על הציר הזה, גשר אם תרצו, נעתי כל השליחות.

רונית (משמאל) וחניכה בתנועה

שנתיים אחרי אותה הבדלה, אוגוסט 2011, אני בעיצומו של המחנה. נדמה כי מאז ומעולם הייתי פה. מאוהבת במקום, באנשים. באותו הזמן בארץ מתחילה המחאה החברתית. בהתחלה חלקתי את ההתרגשות על הנעשה עם שליחי הקיץ, עליהם הייתי אחראית כחלק מתפקידי. ככל שחלפו הימים והמחאה התעצמה הבנתי שחייבים להביא את ההתרחשות גם ליומיום במחנה! כל הצוות התלהב ונרתם למשימה: הרמנו הפקה בה הדמינו את המחנה לתל אביב, לימדנו על מרכיבי המחאה והחניכים יצאו להפגנה ברחבי המחנה לאות הזדהות! על פניו- היינו רחוקים מהמחאה לא רק פיזית אלא גם מנטלית- מה לחניכים ומדריכים שחיים את חייהם במציאות האמריקאית לזעקת החברה הישראלית? אבל זה ריגש אותם. נתן להם השראה. מקור לגאווה. בכל פעם שקרה משהו בארץ בזמן השליחות, תהיתי לעצמי מה אני עושה בארה"ב הרחוקה, מעבירה פעילויות על ישראל ו"מפספסת" אותה בינתיים, ובאותה מידה היה חשוב לזכור- גם השליחות הינה צורך השעה. הקשר בין יהדות התפוצות והחברה הישראלית לא יישמר רק משום ברית שנחתמה ללא מילים כי אם במעשים.

במהלך השליחות נתקלתי גם בסיטואציות לא פשוטות- אירועים ביטחוניים ששמו את ישראל באור בעייתי והקשו על החניכים וחברי הקהילה להבין איך עליהם להתמודד איתם, ביקורת של חברי התנועה על הנעשה בארץ, או עימותים מול אירגונים שקוראים לחרם על ישראל. הסיטואציות הללו לא היו קלות, אבל יחד עם החניכים התמודדתי איתם. איפשרנו מקום לשאול שאלות, יחד, ובעיקר- לנסות לתת תשובות.

"מה עשיתי לעצמי?!" תהיתי לעבר חבריי ולעצמי בשדה התעופה, ובכן, פתחתי דלת לעולם מדהים: עולם הקהילה היהודית על אוכלוסייתה המגוונת והמעניינת. חוויתי שנתיים מעצימות ומלאות ריגושים בהן התמקצעתי בתחומים רבים, עמדתי בפני אתגרים לא פשוטים, ולמדתי. המון. על הקהילה היהודית בארה"ב, על עצמי, אבל בעיקר- עלינו כאן, בישראל.

רונית כהן הייתה שליחת הבונים דרור בפילידלפיה בשנים 2009-2011. 

רונית בארוחת בוקר סטייל "הבונים"

אם מישהו היה שואל אותי לפני חצי שנה מה תוכניותי העתידיות לאחר השחרור מצה"ל, תשובתי לודאי הייתה: הרי זה ברור, פסיכומטרי ולטוס לטייל בדרום אמריקה חצי שנה. כלל לא דימיינתי כי אמצא את עצמי לקראת סוף השנה האזרחית יושבת בדירתי בברצלונה, כותבת על חוויותי ומהרהרת בשלושה חודשים גדושים במשמעות, לימוד והוויה יהודית ישראלית מאין כמוה, בתור שליחה של תנועת הנוער נצ"ר. האמת היא שאני לא יודעת מהיכן להתחיל, יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לחלוק ולשתף. לכן, מצאתי לנכון לכתוב על שלושה אירועים שנכנסו לי עמוק ללב.

חודש ימים לאחר שהגעתי לקהילה, חל השחרור המרגש של גלעד שליט. היה לי מוזר, להיות כל כך רחוקה מהמדינה, כאשר קורה ארוע עצום שכזה. בכל הזדמנות שניתנה לי הייתי מול YNET, רציתי לשאוב כמה שיותר מידע, לקרוא כמה שיותר כתבות, לראות כמה שיותר תמונות. כל שיחה התחילה במשפט קבוע – "שמעת?? הוא חוזר הבייתה!!". יום לאחר שהתפרסמה הידיעה המשמחת כי בתוך ימים ספורים גלעד שליט יחזור לביתו, היה זה ערב סוכות. בקהילה, ישבנו תחת הסוכה אותה בנינו יחד עם צוות המדריכים של התנועה, והתפללנו לחזרתו בשלום הביתה. אני התבקשתי לקרוא את התפילה בשפה העברית ובקול רם. הקול שלי אכן היה רם אך רועד מהתרגשות בו-זמנית, ודמעות זלגו לי מהעיניים. למרות שבנקודת הזמן הזו הייתי שם רק חודש ימים, ולמרות שהתפילה נקראה בשפה העברית, הרגשתי שקהילה שלמה התרגשה יחד איתי.ש לי את הזכות לעבוד עם צוות נהדר, ממנו אני לומדת ומתפתחת מדי יום ביומו. יחד אנחנו מוציאים פרוייקטים חדשים לפועל, הוגים רעיונות, דנים בדילמות וחווים את החיים הקהילתיים במלוא עוצמתם.

הסיפור הבא התרחש לפני כחודשיים לערך, בעת שבנינו את הלוח החודשי, הכולל בתוכו ארוע חדש בשם "קפה עברית". "קפה עברית" נועד כדי להוות מרחב של שעה וחצי לאנשים דוברי עברית המעוניינים לתרגל את השפה ואין להם עם מי, ואם אנחנו כבר במרחב ידידותי ועברי שכזה, למה לא לשתות כוס קפה יחד ולדון בנושאים שונים? המפגש הראשון שהכנתי היה בנושא המחאות החברתיות בספרד ובישראל – קווי דימיון ושוני. יחד פיתחנו שיחה מעניינת כאשר לאורך כל הזמן המשתתפים שאלו שאלות, גילו עניין וכתבו לעצמם מילים חדשות. בתום המפגש פניתי לזוג מבוגרים שלקח חלק פעיל במפגש והזמנתי אותם להגיע לקבלת שבת. לשמחתי הגדולה, מאז אותו כוס קפה ושיחה איכותית, הבעל מגיע לכל קבלות השבת (ואף מנגן באקורדיון), מארגן שירה בציבור ושואל באופן עקבי על המועד של ה"קפה עברית" הבא. לראות אותו בשבת בקהילה, כל כך שמח ומלא רצון לבוא, לעשות, להיות חלק מ…
זו הרגשה של סיפוק אדיר. מישהו רוצה לדעת, רוצה לשמוע, רוצה עוד.

לפני כשבועיים חגגנו את חג החנוכה בקהילה. הקו המנחה לאורך כל הארגון של אותו ארוע היה הרצון לספק חוויה יהודית ולימודית למשפחות הקהילה, וזאת ע"י שיתופם בתהליך ובעשייה התחלנו את הארוע בחלוקה לקבוצות של כל משתתף ואכילת סופגניות ולביבות שאמהות הביאו. לאחר מכן, הייתה תחרות טריוויה ענקית שכולה הייתה על חג החנוכה והיו שאלות פשוטות וקשות כאחד. מיד בתום הטריוויה, כל קבוצה הלכה לתחנה שונה (תחרות חנוכיות, הכנת סביבונים, לימוד שירי חנוכה והמחזת סיפור החג בחלקים) ולבסוף התכנסנו כולנו וכל קבוצה (מעורבבים מבוגרים עם צעירים) הציגה את ההצגה שלה ואת השיר שלמדה.הייתה תחושה ייחודית באוויר שנוצרה ע"י המעורבות של כל אחד ואחת, בין אם מדובר בהורים וצעירים שהפעילו את התחנות, משפחות שהביאו כיבוד, אבות שנגנו בגיטרות, מדריכים שהובילו את המשתתפים מתחנה לתחנה או לקיחת חלק פעיל ללמוד וללמד.

אין ספק כי להיות שליחה זו לא עבודה פשוטה. להתעמת עם שאלות, להתמודד עם המרחק, עם דעות שונות, עם ארץ זרה, שפה שונה, מנהגים שונים – אך הכל מתגמד אל מול האנשים אותם זכיתי להכיר מקרוב וההזדמנות לתרום ולתת מתוך אמונה שהחיבור ההדדי בין ישראל ליהודי התפוצות הוא חשוב והכרחי. אני שמחה להיות חלק מהתהליך שאחת המטרות היא שהקהילה היהודית תהיה כתובת, בית ומשפחה. בכל המובנים.

ככה חוגגים חנוכה בקהילה הרפורמית בספרד

החל מהיום התחלנו עם קמפיין גיוס לסיירת הנבחרים שלנו.

אנו מחפשים שליחים ושליחות  בוגרי תואר ראשון לתפקידים ברחבי העולם בשפות אנגלית, ספרדית, גרמנית, פורטוגזית ואיטלקית.
על השליחים להיות בעלי ניסיון הדרכה בלתי פורמלית, היכרות עם יהדות התפוצות, יכולות הסברה וידע על העולם היהודי לגווניו.

לתלמידי השנה השלישית באוניברסיטה אנחנו מציעים גם מלגה מיוחדת, אותה תוכלו למצוא כאן.

חושבים שיש לכם את מה שצריך בשביל להיות שליח? הגישו לנו קורות חיים דרך המערכת.

(אנחנו יודעים שלוקח קצת זמן למלא את המערכת, אבל אל תתייאשו. לכל בעייה פנו לטלפון – 02-6216308)

איך שנחתתי באלבמה קיבלתי את החוזה שלי וישבתי לשיחה עם מנהלת המשרד. בין הדברים שנאמרו לי היה "אל תעבוד יותר מ40 שעות בשבוע, אנחנו לא רוצים שתעביד את עצמך יותר מדיי". כמובן שהאמירה הזאת לא החזיקה מים, ובקלות אני מוצא את עצמי חוצה את אותו מספר אמורפי המייצג נפח משרה.

אבל מה זה שעות עבודה? השעות שאני מגיע למשרד או כל פעילות שאני עושה מחוץ לביתי הקט? האם כשאני הולך לתפילות יום שישי בהן אני עם הקהילה אני עובד או מתפלל? אני חייב להודות שזה מעט מוזר עבורי להכריז שאני עובד בערב שבת. ועוד בבית הכנסת… האם כשאני יושב לארוחת ערב עם המשפחה המארחת זה בילוי או עבודה? כשאני יוצא בסוף השבוע עם חבריי החדשים וישראל עולה כנושא שיחה – האם אני צריך להתחיל למדוד זמן ולהוסיף את זה לחישובי השעות? במיוחד אם השיחה היא על בירה במועדון רועש?
מה שאני מנסה לומר זה שאין באמת הגדרה לשעת עבודה כשאתה שליח – כי זה חלק ממי שאתה. כל ההוויה שלך היא שליחות אחת גדולה כי כל קשר אישי שתיצור משפיע על היחס של אותו אדם לישראל.

לדוגמה: על דבר אחד אני לא מוותר – לא משנה אם אני בארץ, באלבמה או אפילו בדרום אמריקה – ימי חמישי זה רק מכבי. בימים אלה, משחקי מכבי נופלים לי על שעות המשרד. אך כולם יודעים שאני בשעות אלה ב"מוד" של מכבי ולא בדיוק ב"מוד" של עבודה. הם כבר התרגלו לצעקות השמחה, לעיתים עצב וכעס, ואפילו לשיחות שאני עושה עם השחקנים ולוויכוחים שאני מנהל עם הפרשן. תחילה הייתי יושב לבדי במשרד ורואה את המשחקים, היום כבר מצטרפים אליי חברים מקומיים אם לידי במשרד או בטלפון כשהם צופים במשחק במקום אחר. אנחנו דנים בתוכנית המשחק של מכבי, ביום הקליעה של גיא פניני ומעלים תאוריות לגבי התאמתו של סופו לליגה הטובה בעולם.

והנה השאלה ממקודם עולה שוב – מדובר בעבודה או לא? הרי יש להם ליגה משלהם לעקוב אחריה, שבטוח יותר מעניינת ממשחק של מכבי נגד שרלרואה. אבל ההתעקשות על מכבי היא היא החיבור לישראל שאנחנו כל כך מתאמצים ליצור.

אחרי שהתחלתי להבין את זה, החלטתי להוסיף לתוכנית העבודה השנתית שלי סעיף חדש. תחילה כבדיחה פנימית, אך מהר מאוד כחלק בלתי נפרד. "ליצור דיאלוג בין-אישי: השליח ייצא לפגוש אנשים חדשים מהקהילה היהודית והלא יהודית בעיר על בסיס יומיומי וידבר עמם על ישראל ועל המסורת היהודית". זאת, במטרה ליצור שגרירים של רצון טוב שבעזרתם נפיץ את ה"בשורה" ונלחם בסטיגמות ובדעות הקדומות. למה התחיל כבדיחה? כי בעצם נתתי חותמת הכשר והצדקה לזה שאני יוצא לבלות לא מעט, בלי שארגיש רע כשאני מותש למחרת במהלך "יום העבודה". מצד שני לא זאת הסיבה ששולחים לפה דווקא "שליח צעיר"?
מה מייחד אותנו כשליחים צעירים? אנחנו פונים לדור אחר. אנחנו יכולים להגיע אל אנשים שהממסד לא יגיע אליהם לא משנה כמה הוא ינסה. יש לנו סט כלים אחר שאף שליח ותיק או נציג של משרד החוץ שמבקר באזור לא יוכל להשתמש בו. אנחנו הרי גרים פה, חיים ביניהם ומבינים יותר מכולם את הדופק ודרכי החשיבה וההתנהלות של המקומיים, וזהו ערך שלא ניתן לפקפק בו.

זה מביא אותי למסקנה הבאה – אני חושב שבורכתי. אני יכול לדבר על מה שמעניין אותי – פוליטיקה, תקשורת, בטחון וכמובן מכבי, להסתובב עם אנשים חדשים שאני נהנה מחברתם ולומר לעצמי בסוף היום – שעשיתי אחלה עבודה.

]]> http://shlichut.org.il/2011/12/40-%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%a7%d7%a6%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%98/feed/ 0