סיפורי השליחים ארכיון

בלי שהרגשתי, לפני חודש סימן לוח השנה שאני כבר שנה בארה"ב. והנה, יחד עם חגיגה זו, התחילה לה השנה השנייה של השליחות. שנה חדשה של אתגרים, של חידושים, של הכרות עם סטודנטים ושל חוויות חדשות. אין ספק כי השנה השנייה לא דומה בכלל לשנה הראשונה – הכל כבר מוכר, אני יודעת למה לצפות, והשאיפות שלי הן הרבה יותר גבוהות. עם זאת, סוף סוף אפשר להפסיק להיות עסוקים בלשרוד, ואני יכולה גם לעצור וללמוד, להתחבר יותר למה שאני עושה ולמקום בו אני נמצאת, לשאול יותר שאלות ולהבין יותר מי אני ומה אני עושה פה.

ראש השנה

תוך שנייה הגיעו חגי תשרי. ו-וואו, כמה שהם שונים מהחגים בארץ. ועכשיו אני גם יכולה להעריך את זה. בשנה שעברה נדהמתי מכל דבר. בראש השנה, רוב התפילות התקיימו בבניין ה"הלל" עצמו, אבל כיוון שהגיעו מאות סטודנטים (בשביל הרבה מהיהודים האמריקאים זוהי הפעם היחידה שהם מגיעים להתפלל בשנה), הועברה התפילה הרפורמית לבניין סמוך שהוא לא אחר מ… כנסייה בפטיסטית. וכך יצא ש-200 סטודנטים יהודים מגיעים להתפלל את תפילות ראש השנה, ומוצאים את עצמם מתפללים בכנסייה.
למחרת הגיע זמן התשליך. כיוון שאוסטין רחוקה כמה שעות נסיעה מהים הקרוב והמצווה מאפשרת לבצע תשליך בכל מקווה מים, התקיים התשליך בבריכת צבי ים באמצע הקמפוס. אין ספק שהצבים נהינו מחטאינו, עליהם ניסינו לכפר בעודנו זורקים לחם למים…

אבל המוזר ביותר בשבילי הייתה התחושה הכללית ברחוב. עבור 90% מהסטודנטים באוניברסיטה ומרבית תושבי העיר, היו אלה ימים רגילים לגמרי. הלימודים לא הופסקו (אפילו חלק מהמורים היהודים המשיכו ללמד כרגיל), החנויות היו פתוחות כרגיל, ועולם כמנהגו נהג. כמובן שהדבר הגיוני ולא הייתי מצפה לשינויים בגלל כמה מאות סטודנטים שחוגגים את החג, אבל לאחר 26 שנים של חגיגת ראש השנה בישראל, התחושה הזאת מוזרה – תחושת זרות. פתאום אני יכולה להבין את חיי הסטודנטים שלי, שתמיד היו "היהודי היחיד בכיתה", שמתרגשים כשהם מגלים שאחד מחבריהם באוניברסיטה יהודי, שמתרחקים מהיהדות בזמן האוניברסיטה כי "זה לא נוח", אבל מבטיחים לחזור אליה כשיתבגרו קצת וישלטו יותר בחייהם.

יום כיפור

ביום כיפור הכל מתעצם. וכאן גם מתגלים הקשיים האמיתיים של הסטודנטים היהודים, או לפחות מה שהם רואים כקשיים האמיתיים. השנה, נופל יום כיפור על משחק הפוטבול החשוב ביותר שקיים. מדובר ביריבות איומה שהסטודנטים חיים אותה לאורך כל השנה, ופעם בשנה מתאחדים כולם לצפייה במשחק ולחוויה אדירה. אז מה עשו הסטודנטים כשגילו שהמשחק נופל על יום כיפור? לא משנה כמה אני אנסה, אני בחיים לא אצליח לאחד את הסטודנטים היהודיים בקמפוס כמו שהם התאחדו לפני שנה, כשגילו שהמשחק השנה נופל ביום כיפור. הם הכינו עצומה, הופיעו בכל תחנת טלוויזיה מקומית, התראיינו לעיתונים, ארגנו הפגנות, הכל בבקשה לשנות את מועד המשחק. אבל האחדות לא עזרה והמשחק לא שונה. ביום כיפור הזה, שיתקיים עוד שבוע, יהיה מעניין. סטודנטים כבר הבהירו שהם צמים אבל הולכים לראות את המשחק, או שהם יגיעו לתפילות אבל בשנייה שהצום מסתיים הם ידליקו את הטלוויזיה ויקוו שהמשחק עדיין חי. זה רק מראה מהו סדר העדיפויות של הסטודנט האמריקאי. עוד חווית תשרי לאוסף.

סוכות

ואז מגיע סוכות. סוכות כאילו לא קיים באמריקה. ה"הלל" שלנו אמנם בונה סוכה, אבל לא מקיים ארוחת חג או תפילות. מסתבר שזה חג שנחשב לחג "נחות". השבוע כששאלו אותי כמה סטודנטים על חגי תשרי בארץ, הם הופתעו לדעת שגם בסוכות אנשים אינם עובדים והחג הוא חג לכל דבר. כאן, זהו חג שלא נחגג. הסוכה נשארת סמל בודד.

וזוהי רק תחילת השנה, רק קצה הדברים החדשים והשונים. את כל זה למדתי בחגי התשרי של שנה שעברה, מעניין מה מצפה לי השנה…

שנה טובה וחג שמח!

הטלפון הגורלי מגיע, אחרי שבועות ארוכים של תהליכי מיון. הפעם, אחרי הראיון מול הקהילה, הקידומת של ירושלים עולה לי על מסך הפלאפון. אני עונה בהתרגשות, מהצד השני אני מזהה את קול הרכזת בשליחות הצעירה והלב שלי פועם בחוזקה.

"מידן קיבלנו תשובה, הקהילה רוצה אותך כשליחה".

חיוך ענק עולה על הפנים, והראש מתחיל לחשוב על העתיד. בהמשך השיחה כבר מוסבר לי בקצרה, שאני ממשיכה את התהליך ומוזמנת להכשרה.

בגדול אפשר להבין כי מדובר בשבועיים עם שאר השליחים, הכשרה המרכזת את כל הנושאים הכי חשובים. שבועיים בתנאי פנימייה, עם לימודים על יהדות, ציונות, והסברה. ואתה חושב לעצמך, יהדות? כן את החגים אני חוגג. וציונות? זה כמובן הנושא שאליו אני הכי מתחבר. אז שבועיים שלמים? זה לא קצת הרבה? אבל אחרי יום אחד בקריית מוריה בירושלים אתה מבין כמה אתה טועה.

מידן קידר, שליחתנו בשנת 2012, בחיים האמיתיים

מההרצאה הראשונה אני כבר מהופנטת מכל מילה, ודיון עמוק עם עמיתי השליחים נפתח עוד בהפסקה. ואם כבר מדברים על חבריי השליחים, מדהים איך אתה יכול להתחבר עם כל אחד מהאנשים. על כל דילמה ושאלה, בין אם אישית או ברומו של עולם, תפתח שיחה מדהימה שיכולה להימשך שעות, ושלא תטעו כולנו עם דעות מאוד שונות.

מי חשב ששבת לימודית תהיה מעניינת בטירוף, והרצון לדעת את התפילות נהיה כל כך חשוב. ומי היה מאמין שסיור בירושלים יכול עדיין לרגש, ואני מוצאת את עצמי צמאה לעוד אינפורמציה והרבה ממנה. הסכסוך הישראלי, שיחות עם עולים, העולם היהודי, והחיבור הכללי, הם רק מעט מהנושאים שאנחנו נוגעים.

לפתע אני מוצאת את עצמי עוצרת, לוקחת נשימה ארוכה וחושבת. פתאום אני מבינה איך אני משכילה ומקבלת, פותחת את הראש ומהנהנת, מבינה מה ההכשרה עושה לי ברמה האישית ובזכותה רק לומדת.

אנחנו באמצע ההכשרה ואני מאוד מאותגרת, שואלת את עצמי שאלות שמעולם לא חשבתי לשאול. היום אני כבר יודעת להגיד שלא סתם קוראים לזה החלק המכשיר, כי כבר אחרי שבוע אני מוכנה הרבה יותר לשליחות ולעתיד. לפני עוד שבוע שלם, אני מצפה ומחכה לשמוע עוד, וכמה שיותר.

המסע שלי מתחיל ממש פה, והשליחות מתחילה כבר עכשיו לפני העלייה למטוס. עם ידע עצום וחדש, והקרבה החדשה פתאום לדת, הנה אני מידן קידר מתחילה כבר היום פרק חדש.

שלכם,

מידן קידר, שליחה לעתיד בקהילת ליי האי וואלי, פנסילבניה, ארה"ב, מחזור הכשרת שליחי  שליחות צעירה 2011-2012.

הכשרת שליחים מחזור 2012

בכל עיר באמריקה, או לפחות בג'ורג'יה, יש רחוב MLK Jr.. ההיכרות שלי עם הרחוב התחילה בשבוע הראשון של השליחות כשביקשתי הוראות איך להגיע לפגישה בדאון-טאון, ואז אמרו לי לנסוע על רחוב MLK ולא להעיז לפנות ממנו שמאלה, "כי שם לא מסתובבים". בניגוד למחשבה הראשונית שלי על הרחוב, הוא לא נקרא על שמו של הבן של מנהיג המאבק לשיווין זכויות Martin Luther King (להלן –MLK),  אלא על שמו של המנהיג עצמו (הוא היה ה"ג'וניור").

בסוואנה, יום MLK הוא אחד הימים הגדולים בעיר – אשתו של MLK, עד למותה, הייתה צועדת במצעד ונואמת בעיר, שהיא אחת מהערים העתיקות ביותר באמריקה. את הנאום של "I have a dream" כולם מכירים, ומרטין לוטר קינג והמאבק שאותו ניהל ידועים, אבל לצעוד עם ובשביל האנשים שהמאבק של MLK הוא חלק בלתי נפרד מחייהם זה כבר משהו שהוא יותר מידע – זאת חוויה. אפשר להקביל בין המאבק שניהל משה לזה שניהל MLK לשיווין ולשחרור מעבדות. שניהם גם לא זכו לראות את "הארץ המובטחת" של המאבק אותו ניהלו בהצלחה כה גדולה.

בקהילה היהודית המצעד מתחיל בערב לפני היום לכבוד MLK. הילדים של יהודה הצעיר מהערים הקרובות מגיעים לJEA , המרכז הקהילתי, ומכינים שלטים למצעד. בבוקר למחרת ילדי הקהילה יחד עם נשיאת הפדרציה ואנשים נוספים בקהילה נוסעים לצעדה. עוברים על כל הנהלים המורכבים של המצעד ועומדים בשלושה מקומות שונים (כי ככה הנהלים) ומתחילים לצעוד.

הצעדה עצמה היא אחת החוויות המדהימות שהיו לי בשליחות. מעטים הלבנים שמשתתפים בצעדה, אני נתקלתי רק בחבר קונגרס וראש עיר סמוכה שהשתתפו… בעיר שחצי מהאוכלוסייה בה לבנה הדבר דיי מפתיע ומאכזב. הקהילה היהודית הולכת כקבוצה, הילדים הולכים עם השלטים שהכינו והמבוגרים הולכים עם שלט של הפדרציה ודגל ישראל. לאורך המצעד פזורים עשרות אלפי אנשים שמנופפים בידיים ומחייכים וצועקים ובעיקר אומרים תודה. באופן אישי, התגובה המיידית היא צינית, אבל אחרי הקילומטר הראשון זו נעלמת, והתחלתי להרגיש את חשיבות הצעדה הזו.

הקהילה היהודית בצעדה

הצעדה הזו הראתה לי שאומנם אין יותר חוקים שבסיסם אפליה בארצות הברית, אבל שיווין הוא עדיים חלום רחוק. בצעדה הבנתי שאומנם העבודה היא בקהילה היהודית, אבל הקהילה היהודית אם נרצה או לא נרצה, היא חלק מקהילה שלמה, וכמו שבעבר היהודים נאבקו נגד האפליה, כעת המאבק הוא למען שיווין, או כמו שדקלמו הביטלס

…"End in the end the love you take is equal to the love you make"

אייל בלנק היה שליח צעיר לסוואנה ג'ורג'יה והיום הוא רכז המיון לשליחות הצעירה

זה קרה לפני חודשיים. כמה שבועות לאחר שהתבשרתי שהתקבלתי לתכנית מיוחדת לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת "סטנפורד" בקליפורניה – עליתי על המטוס ונדדתי לסוף שבוע מיוחד שארגן ביה"ס לתלמידים החדשים. כשאני מוקף בעוד 200 סטודנטים לעתיד אחרים מכל העולם בגילאי 24-35, נשאלתי מה גרם לי להחליט לשאוף ללמוד בתכנית בינלאומית.

"השליחות שלי באפריקה", עניתי להם בלי למצמץ פעמיים. "ההזדמנות המדהימה שניתנה לי בגיל 21 לייצג מדינה במקום שלא הכרתי, מול אנשים שלא הכרתי ותוך אתגרים שלא הכרתי. היכולת להגיע למקום חדש, ולמרות כל הפחדים ליצור גשר בין תרבויות ולהשפיע על חיים של אנשים – כל אלה גרמו לי להאמין ביכולת שלי לנסות ליצור גשר בין המדינה שאני אוהב לעולם הגדול".

לא קל להיות שליח ישראלי בחו"ל בתקופה של חוסר ודאות וביקורת על ישראל – בוודאי לא במדינה כמו דרום אפריקה, שבה נולדה התפיסה של ישראל כמדינת אפרטהייד ושבה הממשל וגם התושבים מזדהים כמעט אוטומטית עם העמדה הפלסטינית. ובכל זאת, דווקא שם – במקום שבו הטבע הכי אותנטי, גם הרגשות אמיתיים והדיאלוג מפעים ומרתק יותר מבכל מקום אחר.

באף מקום בעולם, חוץ מישראל, לא נותנים בידיו של בן 21 את האפשרות לייצג את המדינה שלו, כשליח רשמי. לא נותנים לו לעזור לארגן טיסת עלייה של מאות עולים לארץ, לרכז פעילות של תנועת נוער שבה צעירים מקדישים את זמנם לארץ שבה חלקם בכלל לא ביקרו, לנאום בשם המדינה ובעדה, לשמוע ולהשמיע. הקרדיט האדיר והאמון  מצד הסוכנות איפשרו לי לגדול בשנים האלה יותר מכל חוויה אחרת בחיים שלי, לשאוף גבוה יותר ולהבין הרבה יותר על המקום שממנו אני מגיע – ומתוכו על המקום אליו אני שואף להגיע.

עומר רבין וחבר אפריקאי

באפריקה, דווקא באפריקה – בתוך קהילה יהודית שעליה לא שמעתי קודם ובעיר בה מעולם לא חשבתי לבקר קודם לכן, שם מצאתי את הבית. את הסלע הקטן שעליו טיפסתי בימי שישי בערב עם אייפוד כדי לשמוע שירים ישראלים שריגשו אותי כשאני מביט על הים ועל הטבע הפראי. את הרגשות שמתעוררים בך הביתה דווקא כשאתה יושב לבד, בדירה שבה החשמל בדיוק נפל והאינטרנט מסרב להתרומם. את השיחות עם הסטודנטים הערבים שמתפלאים לשמוע ששירתת בצבא אבל אין לך קרניים ודווקא יש לך עקרונות מוסריים ועמדה ששווה להקשיב לה.

הזיכרונות של חוויות קיצוניות בקצה העולם, החברים-השליחים שלא מפחדים לשים את עצמם במקום חדש ולא מוכר ולאתגר את עצמם בשביל מה שהם מאמינים בו ותחושת האמונה ביכולת שלי להניע תהליכים ולקחת על עצמי פרוייקטים שנראים לי גדולים ומאיימים – כל אלה הולכים איתי היום לכל מקום.

היום, גם אחרי שכבר זכיתי במסגרת עבודתי לדווח בזמן אמת מההפיכה במצרים, לערוך אתרי אינטרנט ולהנחות משדרי טלוויזיה – השליחות בדרום אפריקה נשארה החוויה המשמעותית ביותר בחיי, וזו שאני גאה בה יותר מכל. על היכולת שגיליתי שטמונה בי – לקחת את עצמי כמשוחרר טרי בגיל 21 ולהעתיק את עצמי לאפריקה – על החוויה המדהימה של לנדוד עד קצה העולם, ולגלות שם מחדש מה זה בית.

עומר ומדריכי התנועה בזמן פעילות אדומה

עומר רבין היה שליח תנועת נצ"ר לקייפטאון בשנים 2008-2009. מתפקד כיום כעורך ב"גלובס". יחל בספטמבר 2011 את לימודיו בתכנית המצטיינים לתואר שני של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה.

אני יכולה לשתף אתכם בשוק הראשוני ולספר שלא, אוסטרליה זה לא צפון אמריקה. תשכחו ממה שראיתם ב"קרוב רחוק": זה לא מלא בלונדינים חתיכים ששוצפים את הרחובות נטולי חולצה עם גלשן על כתף אחת ובחורה בלונדינית ביד השניה. גם לא רואים פה קנגורואים על בסיס יומי. מאכזב? מאוד!

אז בעצם מה כן? רגיל, כמו אצל הרבה שליחים אחרים: קהילה קטנה אבל בועטת, שני בתי כנסת- אחד רפורמי ואחד אורתודוקסי- שמצליחים לשתף פעולה, בית ספר יהודי שמונה 23 תלמידים וכבר 4 שנים "ממש על סף סגירה", תנועת נוער שהיא בן כלאיים מוזר של כל תנועות הנוער היהודיות באוסטרליה, אגודת סטודנטים יהודית וכמה שיעורי עברית…

והרי לכם שליחות קהילתית באדלייד על רגל אחת. ובכל זאת- זה לא כזה מעניין…

דפני בחולצה התנועתית של אדלייד

אז קפץ לי לעיניים מייל שחברה מהלימודים שלחה לכל הגרעין של 'עו"סים שינוי' (www.osimshinooy.co.il), אותו גרעין שאני חברה בו כשאני לא "דפני לפידות-שליחה קהילתית למועצה הציונית של דרום אוסטרליה". ובמייל נכתב הציטוט הבא של מרטין לותר:

"…פעולה ישירה בלא אלימות חותרת ליצור משבר שיהיה דרמטי כך שלא יוכלו להתעלם ממנו, עד שיצטרכו להתמודד עם הסוגיה ולא יוכלו להתעלם ממנה. יצירת המתח הוא חלק מפועלו של המתנגד הלא אלים. זהו מתח שהוא צורך לצמיחה. צריך ליצור בחברה מתח שיעזור לבני האדם "להתעורר". מטרת הפעולה הישירה היא ליצור מצב טעון משבר שבהכרח יפתח פתח למשא ומתן…"

קראתי וחייכתי. חייכתי כי הקשר ביני לבין מרטין לות'ר קינג הוא בפירוש מקרי בהחלט. נוכחתי לגלות שיש קצת קשר ביננו. שנינו מתנגדים שמאמינים שיש בכוחו של היחיד לשנות מציאות קיימת. שנינו מאמינים שיש בכוחו של היחיד "לעורר" חברה שלמה ולפתוח פתח למשא ומתן. המשא ומתן שאני מדברת עליו, הוא המשא ומתן הנוגע לעתיד המדינה שלי. הבית שלי. הנגב שלי. אותו הנגב שהייתי צריכה להתרחק ממנו הכי רחוק שרק אפשר, כדי להבין כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לי.

וככה יצא שלא בטעות ציינתי מוקדם יותר את עו"סים שינוי,התארגנות של סטודנטים לעבודה סוציאלית שפועלים למען עתיד הרווחה במדינת ישראל. מה שהם מנסים לעשות זה שינוי מהפכני בפניה של החברה הישראלית. מדובר בקבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים לעבודה סוציאלית מאוניברסיטאות ומכללות בכל הארץ, שבין מבחנים, מלצרות ופר"ח מוצאים זמן להגיד- "עד כאן. לא בחרנו במקצוע העבודה הסוציאלית בטעות, ולא נאלצנו להסתפק בו כי לא התקבלנו לפסיכולוגיה. בחרנו אותו כי אנחנו מאמינים בו. ואנחנו מאמינים שאפשר ליצור במדינת ישראל חברת מופת…" אותה חברת מופת שבן גוריון דיבר עליה לפני כמה שנים ואותה חברת מופת שאנחנו, השליחים, נסענו כ"כ רחוק על מנת לייצג.

דפני בפעולה באדלייד

זה בדיוק השלב בו נפל לי האסימון. הבנתי שהשליחות היא רק תחילתה של הדרך. נכון, לא ניכר שהדרך קצרה במיוחד, אבל היא שם, ויש כאלה שכבר התחילו לסלול אותה. הדרך לישראל יותר טובה. אני מרגישה שמהיום שעזבתי את הארץ, אהבתי אליה רק הולכת וגוברת. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לשבילים ולנופים כמעט כמו למשפחה. מתגעגעת יותר לריחות ולקולות מלשגרה ולנוחות. מוזר לחשוב שנשלחתי בשביל לחנך ולשתף את האהבה שלי לארץ ישראל, ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מתאהבת קצת יותר בכל יום מחדש. הציניקנים בינינו יגידו שאני לא מציאותית. שהמשקפיים הורודים כבר לא לגילי ושהגיע הזמן להצטרף לעולם המבוגרים ולהפוך לפסימית. אז אני אומרת דווקא את ההיפך- המציאות היא שכופה עלי להיות אופטימית חסרת תקנה. להאמין בלב שלם שאפשר להביא לשינוי. אף אחד לא אומר שזה יהיה קל, הרוב אפילו מבטיחים שיהיה די קשה- אבל מילת המפתח היא "אפשרי".

אני מזמינה אתכם, חברי לדרך, להאמין יחד איתי שאפשר לשנות. בעיני התפקיד שאנחנו ממלאים היום, האנשים ששואלים אותנו בהנחה שאנחנו יודעים והחיפוש האישי שלנו אחר תשובות לשאלות- כל אלו תפקידם להכין אותנו לשלב הבא של העשייה.

דפני לפידות, בת 24, ממכבים רעות היא שליחה קהילתית לאדלייד, העיר החמישית בגודלה באוסטרליה. אדלייד נמצאת בחופה הדומי של אוסטרליה והקהילה היהודית שבה היא הקטנה ביותר מבין קהילות אוסטרליה הגדולות מונה כ-1500 יהודים.

אפשר להגיד שיום הזיכרון שלי התחיל ברגל שמאל חודש וחצי לפני שהוא החל. החלטתי לקחתי במקום ג'קי, שותפתי לעבודה בתנועה, את ההכנות לטקס יום הזיכרון שתנועות הנוער אחראיות עליו בקהילה. היה בזה מן הגיון בזמנו, שהשליח יחפש קטעים מתאימים לקריאה בטקס. בכל זאת, יום הזיכרון הוא ישראלי במהותו.

כבר בפגישת ההכנה הראשונה בפדרציה ידעתי שהולך להיות מתוח עד הטקס עצמו. "השנה נעסוק בגלעד שליט!" הכריזה איילה (Isla), ראש ה- JNF הידועה גם כקרואלה דה וויל, משום הדימיון הפיזי הכה רב שהיא חולקת עם הדמות של דיסני. נחרדתי למשמע אוזניי. "את לא יכולה לעשות טקס זיכרון לחייל שעדיין נחשב חי!" זעקתי. "חוץ מזה, זה טקס זיכרון לעוד הרבה חיילים, למה אנחנו מזכירים אחד?" "אבל כולם מכירים אותו", תרצה איילה, "צריכים גם להחזיר אותו כבר הבייתה". "אז נעשה את זה ביום העצמאות", אמר מישהו אחר. "השליחים צודקים". אז רעיון אחד ירד מהפרק. כמובן אבל, שאיילה הניחה על השולחן רעיון אחר, רע לא פחות, שנייה אחר כך.

"אם ככה אתם רוצים, אמרה קרואלה, שהטקס יעסוק במלחמה בעזה!" "אבל איילה", רטנתי הפעם, "זו לא מלחמה! זה מבצע. אנחנו גם לא רוצים לקרוא לו מלחמה. ולמה שזה יעסוק רק במבצע הזה? לא חסרים מבצעים? חומת מגן למשל?" "גברת צעירה, יש לך רעיון למשהו יותר טוב?" רטנה איילה. "למען האמת כן, אמרתי. חשבנו להקריא בטקס שירים של חיילים שנפלו… "השולחן החל להנהן בהסכמה והעניין קצת נרגע.

מור במפגן ישראלי במבט לאחור

"עכשיו", הכריזה הקרואלה, "אני רוצה שנעבור על סדר הדלקת הנרות, אנא הסתכלו בדפים שלכם…"

" איילה", כחכחתי בגרוני, "יש כאן טעות".

"אוי, מה הפעם? "שאלה איילה. "ובכן, חסרה כאן מלחמה."

"לא הגיוני",אמרה, "אנחנו תמיד מדליקים שמונה נרות, שבע מלחמות ועוד נפגעי הטרור. מה הפעם?"

"פספסתם את מלחמת ההתשה", אמרתי, "היא לא מופיעה כאן…"

"את ממציאה מלחמה! מתי הייתה המלחמה הזו שלך?"

-"69-70…"

"ואת בטוחה שהיא לא מופיעה כאן? היא שאלה שוב.

"כן", אמרתי, "יש כאן נר למבצע בעזה, אבל אין כאן שוב אזכור למלחמת ההתשה…"

"איילה," אמר צחי שליח הבונים, "באמת שקיימת מלחמה כזו… "

אז גם את זה היא שינתה. לבסוף אחרי הישיבה מהגיהנום, הלכנו איש איש לעניינו, לא לפני שהבטחנו לאיילה להארגן קטע וידאו על רועי קליין ז"ל. קטע שתרגמנו בעצמנו ואפילו הדבקנו לו כתוביות. שבוע וחצי לפני הטקס, יום שישי בשעה שמונה בבוקר, הטלפון מצלצל בדירה –

-          "בוקר טוב".

-         "היי מור, זו שרון מהפדרציה. איילה רוצה לראות אותך דחוף היום."

-          "קרה משהו בישראל?"

-          "לא, לא, איילה רוצה שתשלחי לה את הקטעים ליום הזיכרון. היא לא נרגעת עד שהיא רואה אותם."

מחשבות רבות חלפו לי בראש. דחוף, חשבתי לעצמי, זה מניעת פיגוע המוני בירושלים. דחוף זה לא טקס שמתקיים בעוד עשרה ימים… כל שכן שעוד שלחתי את הקטעים באותו השבוע.

וככה, עד לטקס, התמודדתי עם מניירות של קרואלה, טלפונים מוזרים וצעקות על אופן התרגום והגודל. אבל בעיקר, הערות על איך הטקס נראה רע. התוכן לא באמת עניין, אלא רק העמידה.

אני חושבת היום, במבט לאחור, שאמנם הייתי רחוקה מהבית, אבל ביום הזיכרון השכול עדיין היה קרוב אליי, אי אפשר באמת לברוח ממנו. ההבדל היחיד היה הקולקטיב. הזיכרון הקולקטיבי של קהילה יהודית בחו"ל שונה למדי מזה הישראלי. רובם מעולם לא חוו מלחמה. רובם מעולם לא איבדו קרוב משפחה בצבא. ועדיין, קשה שלא להתפעל מכך שלשעה אחת הם מוכנים להזכר ולקיים טקס על חללי מלחמות ישראל. מלחמות שמצד אחד הן לא שלהם, אבל מצד שני כל כך קרובות אליהם.

ומה קרה בסוף? בסוף כן הזכירו את גלעד שליט, ושכחו ממנו לגמרי ביום העצמאות. בסוף חיברו את הנר של מלחמת לבנון הראשונה ונפגעי הטרור ביחד כדי שיהיה נר נפרד להרוגי המבצע בעזה. בסוף חניכי תנועות הנוער קראו את הקטעים שלהם, אחרי שעות של התעללות. בסוף הסאונד בוידאו קצת חרק. אבל בסוף, בכניסה לטקס, עמדה תערוכת "עוד מעט נהפוך לשיר" שהעמידו תנועות הנוער ורק התגובות של הקהל לקטעי הקריאה והתערוכה היו שוות את כל הסבל הזה. בסוף, היה קצת תוכן ביום הזיכרון.

ביום למחרת החליטה ג'קי שאי אפשר לשמוע מוזיקה רגילה ושמחה וחיפשה את גלגל"צ על רשת האינטרנט. שירים עצובים, שקטים ויפים בקעו מהתחנה. אבל אז, בעשר בבוקר שעון דרא"פ, בעודנו חוזרות ממגרש החנייה למשרד, שמענו רעש מוזר מהמחשב. צפירה. המומות מהקול, נעמדנו דום למשך שתי דקות שלמות. מעולם לא חשבתי שאני אעמוד בצפירה במשרד בדרום אפריקה. שאיך שהוא, למרות שהכביש בחוץ סאן ואנשים דיברו כרגיל, במשרד שלנו, הרגשתי קצת מהחוויה הלאומית, ג'קי ואני היינו, ולו לשתי דקות, חלק מזיכרון קולקטיבי ייחודי.

ואחרי יום הזיכרון בא יום העצמאות. עם החניכים בקהילה.

מור רובינשטיין הייתה שליחה  צעירה של תנועת נצ"ר ליוהנסבורג דרא"פ ב- 2009-2010.

שלום, שוב אני, נתנאל. השאלה בכותרת מאוד מעניינת אותי. בשבילי זו לא סתם סיסמא או איזה קטע קריאה בתנועת נוער כזאת או אחרת, אלא שאלה עמוקה – האם באמת בנאדם אחד יכול לשנות את העולם? התשובה טמונה באיך מגדירים "עולם" ואיך נרצה להגדיר "שינוי". לפי ההגדרות שלי- כן! בנאדם אחד יכול לשנות! עכשיו, תנו לי רגע לנסות להסביר למה…

למדתי בביה"ס "רעות"- קהילה דתית פלורליסטית. מה זה אומר? זאת שאלה שאני שואל את עצמי עד היום… בגדול, בית-ספר מאוד פתוח מבחינה דתית- למרות שהוא בהגדרתו בית-ספר דתי לומדים בו תלמידים מכל הזרמים (חילונים, דתיים, קונסרבטיביים ואפילו רפורמים(. בית-ספר מתנהל על פי גישתו של יאנוש קורצ'אק והקים אותו ד"ר אריה גייגר ז"ל לפני כ- 12 שנים. גישתו של יאנוש קורצ'אק מתבטאת בשוויון בין תלמידים ומורים – ועדות קבלה למורים שבהן יושבים תלמידים ומורים כאחד, ועדת "הגינות"- בה יושבים תלמידים ומחליטים יחדיו על "עונש" חינוכי לתלמידים שעשו "מעשי קונדס",יחסים חמים בין מורים לתלמידים ודיבור כנה ואמיתי בגובה העיניים. מעבר לזה, כבר בשנתו השנייה של בית-הספר, התלמידים היו מעורבים בלמעלה מ-40 מקומות התנדבות ברחבי ירושלים, כולל בית-תמחוי, אותו התלמידים מפעילים 3 פעמים בשבוע ובמפעל התנדבות אחר מחלקים שקיות מזון אחת לחודש כבר 12 שנים. בית-הספר, אם אפשר לקרוא לו כך, וזה קשה- כי הוא הרבה יותר מבית-ספר, הוא משפחה וקהילה במלוא מובן המילים.

היום, בגיל 24 אני עדיין מבקר בבית-הספר לעתים קרובות. עוזר בשיפוצים שלו לקראת שנה חדשה, יוצא לטיול שנתי עם אחת השכבות, ופוגש את מחנכי האהוב גבי גבאי, אחת לתקופה לכוס קפה ושיחה טובה. אתם יכולים לקרוא לי חסר חיים אבל לא היחיד. כמוני יש מאות בוגרים שתורמים לבית-הספר כשצריך, ובכלל תורמים לחברה באופן קבוע. הצבא נותן לך הרבהכלים לחיים, להתמודד עם דברים ועם מצבים קשים (ואם זה נשמע קצת קיטצ' ולא מובן, תסלחו לי…) גם בית-הספר שלי נתן לי כלים כאלה.

נתנאל מנסה לשנות את העולם בסווטו

אז למה אני מספר לכם את כל זה? פה אני רוצה לחזור לשאלה ולהעז לנסות לתת תשובה.

במקום המיוחד הזה קיבלתי את התחושה הזאת – לזה חינכו אותנו ועם התחושה הזאת גם יצאתי לשליחות. לא שבאמת ידעתי לאן אני מגיע, אבל כבר היום אחרי 6 חודשים בתפקיד אני יכול בכנות להגיד שבמציאות הזאת שבה אני חי, אני משנה את העולם כל יום.

כפי שכתבתי בעבר, שליח של תנועת נצ"ר (תנועת הנוער של התנועה הרפורמית), כך שאני מתעסק עם נוער , וכשאתה עובד עם נוער, אתה עובד 24/7 עם חינוך. האתגרים שניצבים בפניי רבים. בראש ובראשונה מדינת ישראל ומעמדה בעולם ובעיקר, וזה מה שחשוב לי, בקרב החניכים/מדריכים שלי. הם לא תמיד יקבלו אותה, להפך, כשאני שומע מהם משהו טוב על ישראל אני מופתע. שנית, החברה בה אנו חיים בדרום אפריקה, חברה שיצאה מ"חוקי גזע" משלה רק לפני 16 שנים- זמן קצר שלא מספיק בכלל לשקם 63 שנים של אפרטהייד. עוני שלא יודע גבולות ומעבר לכביש עושר מופרז! אחת הסיבות שישראל כ"כ שנואה בדרא"פ היא שבזמן האפרטהייד, ישראל הייתה אחת ממס' מאוד קטן של מדינות שלא החרימו את ממשלות האפרטהייד לדורותיהן והמשיכו להפגין "עסקים כרגיל"- אנחנו, עם ההיסטוריה שלנו, החלטנו להישאר בקשרים חזקים עם מדינה שמנהיגה משטר לא לגמרי שונה מהמשטר שהנהיגו באירופה בשנות ה-30,40 (ושלא תבינו לא נכון, אני לא משווה בכלל את השואה לאפרטהייד אפילו לשנייה!).

חזרה לענייננו. אחת הבעיות הן שאפילו בתוך הקהילה היהודית הרחבה בדרא"פ יש בעיות רבות. למשל, העובדה שהקהילה הרפורמית (הקהילה אותה אני מייצג), פחות או יותר מנודה משאר הקהילה. לדוגמא בתור שליח נצ"ר אסור לי להיכנס לבתי הספר היהודים ביוהנסבורג.

נתנאל וראש נצ"ר יוהנסבורג מלמדים בסווטו

אז, זאת המציאות בה אני חי ולמרות זאת אני מצליח לשמור על שגרת חיים ועבודה מאוד מאוד מרתקת,כאשר אני תמיד שם לעצמי מול העיניים את המנהל האהוב שלנו ואת מפעל החיים הגדול שלו, שהיה לי הכבוד לקחת בו חלק. המנהל שלי, דרך החינוך שלו, השפיע עליי לעשות, לחנך, להתנדב ולהשקיע בחברה (הישראלית או הגלובלית). אני מרגיש שאני משפיע על אנשים פה (קצת כמו בסרט "תעביר את זה הלאה"), דרך חינוך בלתי פורמלי, ארוך ועיקש,  ארועים ופעולות, התנדבות ושיחות. ככה, אני מאמין שאני משפיע על מישהו ומשנה את העולם, הופך אנשים (אם יש לי זכות להגיד את זה..) ליותר טובים, ליותר מבינים ובעיקר ליותר רגישים לסביבה שבה הם חיים.

ואיפה הקשר לישראל? לא קל להיות יהודי או פרו- ישראלי במדינה הזאת. המידע והעובדות לא מגיעות לפה, לא שהם בכלל משנות כיום…דווקא בגלל זה חשוב שאנחנו נהיה פה.אני רוצה לשתף אתכם בסוג הישג מבחינתי- יש לי חניכה שלומדת בביה"ס קתולי לחלוטין ומאוד חד צדדי בתיאורו את הסכסוך הישראלי/פלסטינאי. אחרי הרבה שיחות ביננו (והיא מאלה שמאוד לא סגורים לגבי חיבורם או אהבתם למדינת ישראל בלשון המעטה) ,היא חיברה אותי בפייסבוק עם 2 ילדים מהכיתה שלה לאחר כמה שיחות ביננו הבנתי שהם היו אנטי ישראלים ברמות קיצוניות ואם יורשה לי להגיד, מאוד בורים בידע שלהם. התחלתי להתווכח איתם וויכוח שנמשך יומיים שלמים. לאחר שכמעט וויתרתי לגמרי לשכנע אותם שלמדינת ישראל יש זכות להתקיים ושאין פה "שואה פלסטינאית". לבסוף, קיבלתי תגובה מחברה טובה שאמרה שאסור לי לוותר , כי בזכות הויכוח הזה שכנעתי את החניכה שלי ללכת למורה שלה באותו בי"ס ולבקש שיעור גם על הצד הישראלי בסכסוך! שינוי בחינוך לעולם לא יבוא בין לילה ולכן אסור לוותר, בסופו של דבר- השתלם להשקיע בה.

דוגמא אחרת לאיך שנצ"ר יוהנסבורג משנים את העולם היא העבודה שלנו עם "מתנ"ס" בשכונת פחונים שנקראת קליפטאון הנמצאת בתוך סואטו (פרבר עני של שחורים ביוהנסבורג). קליפטאון היא פחות או יותר המקום הכי מפחיד שהייתי בו בחיי, במיוחד לבחור לבן! פעם בשבועיים אנחנו לוקחים 2 רכבים, מעמיסים עליהם כמה מדריכים שבהתחלה לא היה להם מושג למה הם עושים את זה ואיך הם אמורים ללמד אנגלית ומתמטיקה ילדים שמדברים רק זולו וקוזה (שפות שבטיות מקומיות). המדריכים ממשיכים לעשות את זה כי הם הבינו שגם הם יכולים לשנות את העולם- וגם אם זה לילד או ילדה אחת- זה שווה את זה מבחינתם!

אז זהו, זה  כל מה שיש לי להגיד זה שאם אתם תמימים כמוני ואופטימיים לגבי העולם שלנו אם אתם מאמינים שאתם יכולים לשנות את העולם ואתם רוצים, תבואו לפה! (או שתלכו לשליחות אחרת איפשהו בעולם ותשפיעו גם!)

אסכם במילותיו של יאנוש קורצ'אק- "לשנות את העולם משמעו לשנות את החינוך".

אני אורז את מטלטליי בזריזות, מפטיר בדרכי החוצה כמה“good-byes”  ו-“see you tomorrows” לקולגות הבודדים שנשארו עוד במשרד ויוצא אל אוויר העולם. הנוף הניו-יורקי עוד לא מפסיק להפעים אותי. הערב יורד פה מוקדם, עננים נמוכים מסתירים את קצוותיהם המוארים של הבניינים הגבוהים וגשם יורד על העיר. השמיים היו נקיים כשהגעתי לעבודה בבוקר, לא נראה שום סימן לבאות, אמנם נסיוני הקצר כאן, כבר לימד אותי כי תמיד טוב שיש מטריה בהישג יד. אני מצטרף לנהר האנשים שמפלסים את דרכם לביתם. אנשי עסקים עם חליפות שלושה חלקים, לצד פועלים בסרבלים וקסדות, וצעירים שלבושים ונראים כמו פאנקיסטיים. כולם מנתבים להם מסלול הליכה במן כאוס כזה שיש לו סדר פנימי משל עצמו. המטריות שבידם מקטינות את מרחב התימרון והופכות זאת למלאכה של ממש, אך חוץ ממני נדמה שזה לא מרגש אף אחד.

בכניסה לsubway- אני חוטף מהדורה מאוחרת של עיתון חינמי, מאלה שאפשר לסיים בנסיעה של רבע שעה, ושלידם "ישראל היום" נראה כמו מגזין עב-קרס. רעשי הרקע של פסיעות העקבים וחריקות הרכבות משתתקים כאשר אני תוקע באוזניי את האוזניות המחוברות בצידן השני לטלפון הנייד (איזה כיף שזה גם נגן 3MP). הנסיעה עצמה עוברת ביעף – קריאה של חדשות אמריקאיות מתומצתת ושירים אהובים שמתנגנים לי בראש מנתקים אותי לחלוטין ממה שקורה מסביב. ככה זה כאן – המוני בני אדם בדרכם למחוז חפצם, עומדים צפוץ אחד ליד השני, אך כל אחד בבועתו שלו, עם מחשבותיו הוא. מדי פעם אני מרים את הראש מהעיתון ומנסה לנחש, מאיפה הם באים? מה עובר להם עכשיו בראש? קיבוץ הגלויות של ישראל מחוויר לעומת המגוון האנושי העצום שנמצא כאן, כאילו ניו-יורק עצמה היא משרד הפנים של העולם כולו: אנגלו-סקסיים לבנים (שלא לומר ורודים), אסייתים, היספאנים, כושים (סליחה, אבל לרמוז שמוצאם מכוש זה עדיין ראוי יותר מלומר שחורים), ערבים, הודים, והיד עוד נטוייה. וביניהם אני, יהודי-ישראלי אחד. לא שזה כזה נדיר – ניו-יורק היא העיר עם הכי הרבה יהודים בעולם (יותר מכל עיר בארץ!) וגם ישראלים ממש לא חסר כאן. ובכל זאת, יש משהו באותם הרגעים ב-subway, בהם אני מרגיש שאני באמת נמצא בתוך איזה סרט אמריקאי.

רועי שיף בדירתו בניו יורק

הרגע האהוב עליי הבא הוא כשאני מגיע לדירה, פותח את הדלת ויודע שלא משנה מה מזג אוויר בחוץ ומה עוד קורה בעיר המשוגעת הזו, אני בתוך הבית נמצא, בתוך הסטודיו האינטימי שלי. אחת הפריוולגיות של לגור במנהטן היא שלא משנה איזה יום היום ובאיזו חלק של היממה, תמיד יש משהו מעניין לעשות במקום הזה, שלא לחינם מכונה “the city that never sleeps”. יהיה זה אמנם שקר גס לומר שאני אכן מנצל עובדה זו בכדי לצאת בכל לילה. אחרי הכל, אני מודע היטב לכך שבהיותי שליח צעיר תקציבי החודשי לא שמן במיוחד, שלא לומר מוגבל. גם הגשם בחוץ לא מזמין כ"כ, ובכלל כל מה שבא לי עכשיו זה רק להכין איזו ארוחת ערב, ללא תוספת של גבינה צהובה מעל, ולהעביר ערב שקט ורומנטי עם עצמי… לילה טוב ניו-יורק, בוקר טוב ישראל!