סיפורי השליחים ארכיון

זוהי השנה ה-6 שבה אוניברסיטת מישיגן סטייט מארחת את פסטיבל ישראל. הפסטיבל הינו יוזמה של הסטודנטים של הלל מישיגן סטייט ואגודת הסטודנטים היהודית (JSU) וממומן ברובו ע"י אגודת הסטודנטים הכללית של מישיגן סטייט (ASMSU) ובתמיכת הארגונים: Hasbara Fellowship, David Project, -417 .

הפסטיבל התקיים ב-15 לנובמבר באולם הנשפים של בניין אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת מישיגן סטייט  ועבודת ההכנה החלה עוד בחודש אוגוסט, כאשר וועדה של 15 סטודנטים ישבה, דנה, התווכחה ולבסוף בחרה נושא מרכזי:  LOVE IS RAEL . הרעיון מאחורי האירוע של פסטיבל ישראל הוא להראות פנים נוספות של ישראל וכל נושא שנבחר היה בעצם מה הסטודנטים אוהבים בישראל.

קצת מן האירוע

אז תחת משחק המילים "ישראל אוהבת"/"אהבה היא אמיתית", היה, ישראל אוהבת: עזרה הומניטרית, תגלית, מסע, גוון/מגוון, ספורט, צילום, טכנולוגיה, ים המלח, ידע, סביבבה ירוקה, שלום ו- NU campaign . הסטודנטים היו אלו שעיצבו כל שולחן והם אלה שגזרו, הדפיסו, הדביקו וגם הפעילו את השולחנות.

באי הפסטיבל נהנו מאוכל מזרח תיכוני וחולצות בחינם. בנוסף כל מי שהגיע קיבל כרטיס הגרלה וכרטיס ניקובים. לכל שולחן היה מנקב ומי שעבר בכל השולחנות וקיבל ניקוב בכל אחד מהם, היה יכול לגשת לשולחן של טכנולוגיה ולקבל דיסק און קי עם הלוגו של הפסטיבל וסרטון סטודנטים שהיה בכל אחד מהם (הסרטון היה "מה הסטודנטים יודעים על ישראל"). לכל אורך האירוע, על מסך ענק הוקרנו תמונות של ישראל וכמו כן תמונות מטיולי תגלית האחרונים, כמו כן די ג'יי ניגן מוזיקה ישראלית שהוכנה מבעוד מועד.

אחד משיאי הערב היה כאשר פרופ' רוטפילד, המרצה לעברית וחובבת ריקודי עם, לימדה את כל המעוניינים כמה ריקודים מובחרים. היה מאד מהנה לראות קבוצה של כ-20 סטודנטים מכל הרקעים מפזזים לצלילי "עוד לא אהבתי די". יש לציין שעבר לא מעט שנים מאז שאני עשיתי זאת ואני שמח להגיד שעדיין יש לי את זה בתחום….

כל הילדים קופצים רוקדים (הורה...)

כשאני כותב על כך עכשיו ונזכר, זה מעלה בי חיוך. זה ללא ספק היה האירוע הכי מהנה שהייתי בו בכמה שנים אחרונות. לראות סטודנטים יהודים ולא יהודים, מרצים וחברי קהילה עם הילדים שלהם, אוכלים, נהנים, שמים פתק בכותל או מקבלים קעקוע חינה ושומעים ורואים ולומדים על ישראל שאולי לא הכירו או אולי שכחו בכל הויכוחים האין סופיים של הפוליטיקה האזורית.

זה היה יום שבו הרגשתי לראשונה, שאני באמת משנה משהו, לראות את הסטודנטים מדברים ומתראיינים ועושים משהו מתוך הרגשת שייכות, שזה חלק מהם , שישראל זה חלק מהם וחלק שהם אוהבים.

אני הרגשתי (אזהרה: עכשיו זה הולך להיות דביק) כמו מאמן שמסתכל על הקבוצה שלו, רגע אחרי שהם זכו בגביע ומניפים אותו וחוגגים, כמות העבודה שהושקעה באירוע והמאמץ המשותף בהחלט הניבו פירות. בוודעה היו 15 סטודנטים, אבל כל חברי וועד אגודת הסטודנטים היהודית (42 איש במספרם, החל מהיושב ראש והסגניות ועד ליושבי ראש וועדות לימינהם ונציגי כיתות) היו שותפים לאורך כל הדרך וזה אם הם פרסמו את האירוע ללא סוף וחילקו פליירים ותלו פוסטרים ועד לכך שביוזמתם פנו ורצו לקחת משמרות באחד השולחנות. זה היה ערב שבו שמנו לרגע את הויכוח הפוליטי, לקחנו לכמה שעות הפסקה בדיון מי צודק יותר ומי צודק פחות ? האם יש פרטנר? מה קורה עם ההתנחלויות?

אל תדאגו, הויכוח התחיל/המשיך ביום למחרת עם פרסום "מכתב לעורך" בעיתון של האוניברסיטה שאמר שאנחנו חוגגים בזמן שפלסטינאים נהרגים יום יום ברחובות ע"י משטר מדכא וכובש (אולי הם התכוונו לסוריה והתבלבלו בשמות?).

בשבוע שלאחר הפסטיבל, לקחתי את חברי הוועדה לארוחת הוקרה על כל העבודה הקשה והכרזתי ששנה הבאה זה יהיה הרבה יותר גדול וחזק, כי אני כאן לשנתיים.

למי שרוצה גם לראות  ולא רק לקרוא (מומלץ)- הנה הוידאו של האירוע

פליקס שויחט הוא השליח הנוכחי (שנשאר לשנה שנייה) בהלל מישיגן סטייט.

תדמיינו לעצמכם קהילה יהודית אי שם בארצות הברית. קהילה  מגובשת, שדואגת לכל חבריה. קהילה בה הילדים הולכים לבתי הספר יהודיים, כולם מאוד אוהבים את ישראל, חלקם אולי אפילו היו בישראל כמה פעמים – אם סתם בטיול משפחתי או אפילו הביאו את כל המשפחה לטקס של בר מצווה של הילדים שלהם. פתאום, ביום בהיר אחד, הגוזלים עוזבים את הקן ומגיעים לקולג' בקצה השני של ארה"ב. אותם ילדים הם עכשיו כבר סטודנטים, המחפשים מקום חם ונעים כמו הקהילה היהודית שהם היו בה. ככה, הם מגיעים לבית הילל – מרכז של החיים היהודיים בקמפוסים. בפוסט זה אשמח לפרט לכם על החוויות שלי מבית הלל באריזונה, מקום שליחותי.

מקס בתפקיד עם חולצה שלא משאירה מקום לספק...

בשנים האחרונות נוצרה מגמה של אירועים אנטי-ישראלים ברחבי הקמפוסים בארצות הברית אשר קוראים לחרם על ישראל ומפתחות את נושא הדה-לגיטימציה של ישראל. אני, ושליחים אחרים, נשלחנו על מנת לעשות חינוך יהודי בקמפוס תוך מתן דגש על מפגשים כיפיים עם הסטודנטים במטרה לבנות ולחזק איזשהו קשר בין אותם הסטודנטים למדינת ישראל. בנוסף, מדי פעם, מצאתי את עצמי מתעסק גם בפעילויות עם הסטודנטים היהודים על פעילויות אנטי ישראליות שנעשו בקמפוס. אחת הדוגמאות הקלאסיות של פעילות אנטי-ישראלית שקורת ברחבי הקמפוסים בכל העולם היא "שבוע האפרטהייד" בה קבוצות האנטי-ישראליות עושות הכול בכדי לייצג את ישראל כמדינה גזענית, בה יש אפרטהייד. הם משתמשים בכל הכלים האפשריים: בנייה של גדר ההפרדה ברחבה המרכזית של הקמפוס, בניה של מחסומים בכניסה לאוניברסיטה שאמורים לדמות את המחסומים בארץ. הרבה פעמים גם מגיעים דוברים אשר מתארים את המצב בארץ כרצח עם ובטעונים שלהם משתמשים בשקרים שסטודנטים אמריקאים מקבלים כדברי אמת: שיהודים נשלחו לפלסטין ככובשים אירופאים, שחיילים עושים מטווחים בילדים, שבכל המלחמות ישראל פשוט הייתה זורקת פצצות על ישובים ערביים במטרה להרוג כמה שיותר אנשים. הם מסבירים את הפשעים האלה כטבע של כל ישראלי. לכן מאוד חשוב שיהיה מישהו שיוכל להשיב לפעילויות כאלה להראות את התמונה המלאה, אשר ללא ספק מלאה במורכבויות.

מקס וסטודנטים מבקרים במצדה במסגרת תגלית

יחד עם זאת, הרבה פעמים השליחים בקמפוסים עושים אירועי תרבות אשר לא קשורים לפוליטיקה. לדוגמה, סטודנטים אמריקאים אוהבים לדבר על סרטים ישראלים ועל ההישגים של ישראל בתחומים שונים. באחת הפעולות שלי בקמפוס באריזונה, עשיתי הקרנה של סרט "סוף העולם שמאלה": הנוף המדברי בסרט משתלב מאוד יפה עם הנופים של אריזונה והסוגיות העולות בסרט יכולות להיות קרובות באותה מידה לאמריקאים בדיוק כמו שזה קרוב לישראלים. בני גילינו בארה"ב גם מאוד אוהבים סיפורים מהצבא. אפילו לא מתכוונים לכך, הנושא הזה יכול לעלות ממש בפתאומיות: אם אתה יוצא לטיול ברוקי מאונטין ואתה לובש חולצה של סוף מסלול מהשירות הצבאי – אין מצב שלא תדברו על הצבא, על השוני בין ישראלים לאמריקאים וגם על הדברים הדומים. וכמובן, החוויה האישית.

הנוף המדברי של אריזונה - דומה או שונה לשלנו?

אני חושב גם ששנה במדינה אחרת משנה את האדם בצורה משמעותית: התמודדות עם הלבד, אנשים חדשים שאתה מכיר, מנטאליות זרה שיכולה להביא למקרים מצחיקים ומביכים לפעמים. השנה הזאת גם מפתחת אותך באופן באישי, אתה יוצר קשרים חדשים וכמובן נהנה מהחוויה של חו"ל לא בטעימה קטנה של טיול של כמה שבועות, אלא חיים אמתיים של שנה שלמה.

חברים שלי לא ישכחו לי את הרגע ההוא בשדה התעופה- שתינו עוד כוס קפה,דוחים את רגע הפרידה… וכשכבר באמת הייתי צריכה לעבור לצד השני, של אלה שטסים, הסתובבתי אל הנשארים  וזרקתי לחלל האויר "מה עשיתי לעצמי?!" ובלי לחכות לתשובות רצתי לטיסה, ל 12 שעות של מחשבות צפופות, לשנה של שליחות. אז, בעודי יושבת במטוס ומנסה להזכיר לעצמי למה החלטתי לצאת לשליחות, לא שיערתי כמה גדולה תהיה ההשפעה של המשימה הזאת על חיי. אז, יצאתי חדורת מוטיבציה לחבר את חניכי תנועת "הבונים דרור" אל ישראל ואל זהותם היהודית בלי לדעת שגם הם ילמדו אותי כמה דברים בדרך ויעשירו את חיי באינספור מובנים…

קודם ליציאה לשליחות נסעתי לשלושה שבועות חפיפה במחנה הקיץ של התנועה. לאחר יומיים של שוק וימבה פאדיחות שעשיתי, הגיעה שבת מנוחה. החוויה המכוננת ביותר מאותה שבת תיחקק בלבי לנצח- כוכבים עלו בשמיים וציינו את זמן תחילת ההבדלה (וידוי קשה- עד לסמינר ההכשרה לקראת השליחות- לא ידעתי על קיומה של מצווה זו). אחד המדריכים פרט את הניגון בגיטרה, ובלי משים לקח את ידי חניך צעיר והוביל אותי יחד עם שאר חניכי המחנה בספירלה אנושית עד שכולם הסתדרו, התיישבו על המדשאה ונשענו אחד על השני. מצאתי את עצמי נשענת על אחת המדריכות  מצד אחד ומצד שני חניכה הניחה ראשה על ברכיי. כולם הביטו בדממה בשמיים ובכוכבים, מסכמים את השבוע שהיה, חושבים על השבוע שיהיה… ואני? אני תהיתי לעצמי מה זאת ההזייה הזאת שמצאתי את עצמי בתוכה… אבל אחרי דקה התחושה התחלפה והשרתה בי נעימות. הייתי רחוקה מהבית, זרה כביכול, ובכל זאת הרגשתי חלק ממשהו.

על הציר הזה, גשר אם תרצו, נעתי כל השליחות.

רונית (משמאל) וחניכה בתנועה

שנתיים אחרי אותה הבדלה, אוגוסט 2011, אני בעיצומו של המחנה. נדמה כי מאז ומעולם הייתי פה. מאוהבת במקום, באנשים. באותו הזמן בארץ מתחילה המחאה החברתית. בהתחלה חלקתי את ההתרגשות על הנעשה עם שליחי הקיץ, עליהם הייתי אחראית כחלק מתפקידי. ככל שחלפו הימים והמחאה התעצמה הבנתי שחייבים להביא את ההתרחשות גם ליומיום במחנה! כל הצוות התלהב ונרתם למשימה: הרמנו הפקה בה הדמינו את המחנה לתל אביב, לימדנו על מרכיבי המחאה והחניכים יצאו להפגנה ברחבי המחנה לאות הזדהות! על פניו- היינו רחוקים מהמחאה לא רק פיזית אלא גם מנטלית- מה לחניכים ומדריכים שחיים את חייהם במציאות האמריקאית לזעקת החברה הישראלית? אבל זה ריגש אותם. נתן להם השראה. מקור לגאווה. בכל פעם שקרה משהו בארץ בזמן השליחות, תהיתי לעצמי מה אני עושה בארה"ב הרחוקה, מעבירה פעילויות על ישראל ו"מפספסת" אותה בינתיים, ובאותה מידה היה חשוב לזכור- גם השליחות הינה צורך השעה. הקשר בין יהדות התפוצות והחברה הישראלית לא יישמר רק משום ברית שנחתמה ללא מילים כי אם במעשים.

במהלך השליחות נתקלתי גם בסיטואציות לא פשוטות- אירועים ביטחוניים ששמו את ישראל באור בעייתי והקשו על החניכים וחברי הקהילה להבין איך עליהם להתמודד איתם, ביקורת של חברי התנועה על הנעשה בארץ, או עימותים מול אירגונים שקוראים לחרם על ישראל. הסיטואציות הללו לא היו קלות, אבל יחד עם החניכים התמודדתי איתם. איפשרנו מקום לשאול שאלות, יחד, ובעיקר- לנסות לתת תשובות.

"מה עשיתי לעצמי?!" תהיתי לעבר חבריי ולעצמי בשדה התעופה, ובכן, פתחתי דלת לעולם מדהים: עולם הקהילה היהודית על אוכלוסייתה המגוונת והמעניינת. חוויתי שנתיים מעצימות ומלאות ריגושים בהן התמקצעתי בתחומים רבים, עמדתי בפני אתגרים לא פשוטים, ולמדתי. המון. על הקהילה היהודית בארה"ב, על עצמי, אבל בעיקר- עלינו כאן, בישראל.

רונית כהן הייתה שליחת הבונים דרור בפילידלפיה בשנים 2009-2011. 

רונית בארוחת בוקר סטייל "הבונים"

אם מישהו היה שואל אותי לפני חצי שנה מה תוכניותי העתידיות לאחר השחרור מצה"ל, תשובתי לודאי הייתה: הרי זה ברור, פסיכומטרי ולטוס לטייל בדרום אמריקה חצי שנה. כלל לא דימיינתי כי אמצא את עצמי לקראת סוף השנה האזרחית יושבת בדירתי בברצלונה, כותבת על חוויותי ומהרהרת בשלושה חודשים גדושים במשמעות, לימוד והוויה יהודית ישראלית מאין כמוה, בתור שליחה של תנועת הנוער נצ"ר. האמת היא שאני לא יודעת מהיכן להתחיל, יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לחלוק ולשתף. לכן, מצאתי לנכון לכתוב על שלושה אירועים שנכנסו לי עמוק ללב.

חודש ימים לאחר שהגעתי לקהילה, חל השחרור המרגש של גלעד שליט. היה לי מוזר, להיות כל כך רחוקה מהמדינה, כאשר קורה ארוע עצום שכזה. בכל הזדמנות שניתנה לי הייתי מול YNET, רציתי לשאוב כמה שיותר מידע, לקרוא כמה שיותר כתבות, לראות כמה שיותר תמונות. כל שיחה התחילה במשפט קבוע – "שמעת?? הוא חוזר הבייתה!!". יום לאחר שהתפרסמה הידיעה המשמחת כי בתוך ימים ספורים גלעד שליט יחזור לביתו, היה זה ערב סוכות. בקהילה, ישבנו תחת הסוכה אותה בנינו יחד עם צוות המדריכים של התנועה, והתפללנו לחזרתו בשלום הביתה. אני התבקשתי לקרוא את התפילה בשפה העברית ובקול רם. הקול שלי אכן היה רם אך רועד מהתרגשות בו-זמנית, ודמעות זלגו לי מהעיניים. למרות שבנקודת הזמן הזו הייתי שם רק חודש ימים, ולמרות שהתפילה נקראה בשפה העברית, הרגשתי שקהילה שלמה התרגשה יחד איתי.ש לי את הזכות לעבוד עם צוות נהדר, ממנו אני לומדת ומתפתחת מדי יום ביומו. יחד אנחנו מוציאים פרוייקטים חדשים לפועל, הוגים רעיונות, דנים בדילמות וחווים את החיים הקהילתיים במלוא עוצמתם.

הסיפור הבא התרחש לפני כחודשיים לערך, בעת שבנינו את הלוח החודשי, הכולל בתוכו ארוע חדש בשם "קפה עברית". "קפה עברית" נועד כדי להוות מרחב של שעה וחצי לאנשים דוברי עברית המעוניינים לתרגל את השפה ואין להם עם מי, ואם אנחנו כבר במרחב ידידותי ועברי שכזה, למה לא לשתות כוס קפה יחד ולדון בנושאים שונים? המפגש הראשון שהכנתי היה בנושא המחאות החברתיות בספרד ובישראל – קווי דימיון ושוני. יחד פיתחנו שיחה מעניינת כאשר לאורך כל הזמן המשתתפים שאלו שאלות, גילו עניין וכתבו לעצמם מילים חדשות. בתום המפגש פניתי לזוג מבוגרים שלקח חלק פעיל במפגש והזמנתי אותם להגיע לקבלת שבת. לשמחתי הגדולה, מאז אותו כוס קפה ושיחה איכותית, הבעל מגיע לכל קבלות השבת (ואף מנגן באקורדיון), מארגן שירה בציבור ושואל באופן עקבי על המועד של ה"קפה עברית" הבא. לראות אותו בשבת בקהילה, כל כך שמח ומלא רצון לבוא, לעשות, להיות חלק מ…
זו הרגשה של סיפוק אדיר. מישהו רוצה לדעת, רוצה לשמוע, רוצה עוד.

לפני כשבועיים חגגנו את חג החנוכה בקהילה. הקו המנחה לאורך כל הארגון של אותו ארוע היה הרצון לספק חוויה יהודית ולימודית למשפחות הקהילה, וזאת ע"י שיתופם בתהליך ובעשייה התחלנו את הארוע בחלוקה לקבוצות של כל משתתף ואכילת סופגניות ולביבות שאמהות הביאו. לאחר מכן, הייתה תחרות טריוויה ענקית שכולה הייתה על חג החנוכה והיו שאלות פשוטות וקשות כאחד. מיד בתום הטריוויה, כל קבוצה הלכה לתחנה שונה (תחרות חנוכיות, הכנת סביבונים, לימוד שירי חנוכה והמחזת סיפור החג בחלקים) ולבסוף התכנסנו כולנו וכל קבוצה (מעורבבים מבוגרים עם צעירים) הציגה את ההצגה שלה ואת השיר שלמדה.הייתה תחושה ייחודית באוויר שנוצרה ע"י המעורבות של כל אחד ואחת, בין אם מדובר בהורים וצעירים שהפעילו את התחנות, משפחות שהביאו כיבוד, אבות שנגנו בגיטרות, מדריכים שהובילו את המשתתפים מתחנה לתחנה או לקיחת חלק פעיל ללמוד וללמד.

אין ספק כי להיות שליחה זו לא עבודה פשוטה. להתעמת עם שאלות, להתמודד עם המרחק, עם דעות שונות, עם ארץ זרה, שפה שונה, מנהגים שונים – אך הכל מתגמד אל מול האנשים אותם זכיתי להכיר מקרוב וההזדמנות לתרום ולתת מתוך אמונה שהחיבור ההדדי בין ישראל ליהודי התפוצות הוא חשוב והכרחי. אני שמחה להיות חלק מהתהליך שאחת המטרות היא שהקהילה היהודית תהיה כתובת, בית ומשפחה. בכל המובנים.

ככה חוגגים חנוכה בקהילה הרפורמית בספרד

איך שנחתתי באלבמה קיבלתי את החוזה שלי וישבתי לשיחה עם מנהלת המשרד. בין הדברים שנאמרו לי היה "אל תעבוד יותר מ40 שעות בשבוע, אנחנו לא רוצים שתעביד את עצמך יותר מדיי". כמובן שהאמירה הזאת לא החזיקה מים, ובקלות אני מוצא את עצמי חוצה את אותו מספר אמורפי המייצג נפח משרה.

אבל מה זה שעות עבודה? השעות שאני מגיע למשרד או כל פעילות שאני עושה מחוץ לביתי הקט? האם כשאני הולך לתפילות יום שישי בהן אני עם הקהילה אני עובד או מתפלל? אני חייב להודות שזה מעט מוזר עבורי להכריז שאני עובד בערב שבת. ועוד בבית הכנסת… האם כשאני יושב לארוחת ערב עם המשפחה המארחת זה בילוי או עבודה? כשאני יוצא בסוף השבוע עם חבריי החדשים וישראל עולה כנושא שיחה – האם אני צריך להתחיל למדוד זמן ולהוסיף את זה לחישובי השעות? במיוחד אם השיחה היא על בירה במועדון רועש?
מה שאני מנסה לומר זה שאין באמת הגדרה לשעת עבודה כשאתה שליח – כי זה חלק ממי שאתה. כל ההוויה שלך היא שליחות אחת גדולה כי כל קשר אישי שתיצור משפיע על היחס של אותו אדם לישראל.

לדוגמה: על דבר אחד אני לא מוותר – לא משנה אם אני בארץ, באלבמה או אפילו בדרום אמריקה – ימי חמישי זה רק מכבי. בימים אלה, משחקי מכבי נופלים לי על שעות המשרד. אך כולם יודעים שאני בשעות אלה ב"מוד" של מכבי ולא בדיוק ב"מוד" של עבודה. הם כבר התרגלו לצעקות השמחה, לעיתים עצב וכעס, ואפילו לשיחות שאני עושה עם השחקנים ולוויכוחים שאני מנהל עם הפרשן. תחילה הייתי יושב לבדי במשרד ורואה את המשחקים, היום כבר מצטרפים אליי חברים מקומיים אם לידי במשרד או בטלפון כשהם צופים במשחק במקום אחר. אנחנו דנים בתוכנית המשחק של מכבי, ביום הקליעה של גיא פניני ומעלים תאוריות לגבי התאמתו של סופו לליגה הטובה בעולם.

והנה השאלה ממקודם עולה שוב – מדובר בעבודה או לא? הרי יש להם ליגה משלהם לעקוב אחריה, שבטוח יותר מעניינת ממשחק של מכבי נגד שרלרואה. אבל ההתעקשות על מכבי היא היא החיבור לישראל שאנחנו כל כך מתאמצים ליצור.

אחרי שהתחלתי להבין את זה, החלטתי להוסיף לתוכנית העבודה השנתית שלי סעיף חדש. תחילה כבדיחה פנימית, אך מהר מאוד כחלק בלתי נפרד. "ליצור דיאלוג בין-אישי: השליח ייצא לפגוש אנשים חדשים מהקהילה היהודית והלא יהודית בעיר על בסיס יומיומי וידבר עמם על ישראל ועל המסורת היהודית". זאת, במטרה ליצור שגרירים של רצון טוב שבעזרתם נפיץ את ה"בשורה" ונלחם בסטיגמות ובדעות הקדומות. למה התחיל כבדיחה? כי בעצם נתתי חותמת הכשר והצדקה לזה שאני יוצא לבלות לא מעט, בלי שארגיש רע כשאני מותש למחרת במהלך "יום העבודה". מצד שני לא זאת הסיבה ששולחים לפה דווקא "שליח צעיר"?
מה מייחד אותנו כשליחים צעירים? אנחנו פונים לדור אחר. אנחנו יכולים להגיע אל אנשים שהממסד לא יגיע אליהם לא משנה כמה הוא ינסה. יש לנו סט כלים אחר שאף שליח ותיק או נציג של משרד החוץ שמבקר באזור לא יוכל להשתמש בו. אנחנו הרי גרים פה, חיים ביניהם ומבינים יותר מכולם את הדופק ודרכי החשיבה וההתנהלות של המקומיים, וזהו ערך שלא ניתן לפקפק בו.

זה מביא אותי למסקנה הבאה – אני חושב שבורכתי. אני יכול לדבר על מה שמעניין אותי – פוליטיקה, תקשורת, בטחון וכמובן מכבי, להסתובב עם אנשים חדשים שאני נהנה מחברתם ולומר לעצמי בסוף היום – שעשיתי אחלה עבודה.

11.9.11 – היום בו יצאתי לשליחות

אז עכשיו אני על המטוס, אחרי שחשבתי שהרגע לעולם כבר לא יגיע. הארגזים נארזו ונשלחו, וחתמתי על החוזה עם הסוכנות. בינתיים עברו עוד כמה ימים ופגשתי המון אנשים – דברתי עם כולם, ונפרדתי מכולם.  שוב עברו עוד כמה ימים, ובאמת כשהיום נכנסתי לאוטו בדרך לשדה התעופה הרגשתי כאילו אני נוסעת עם המשפחה לטיול- אמא, אבא, מירב ואני…

מה מרגישים כשמתחילים? פרפרים ענקיים בבטן ומיליון מחשבות בעשירית השנייה: למי אני אתקשר קודם כשאגיע לאנגליה – לאמא או אבא? כשמחכים לי בשדה תוך כמה זמן אני אזהה את החברים בהמון? איך היום הראשון נראה (למרות שכבר יש לו"ז שתוכנן לי מראש)? מחר אני גם אבכה כמו היום, כשאני אקלוט את גודל המעשה, כשאני אבין שלא כל כך מהר חוזרים הביתה להורים?

תהליך הפרידה מהמשפחה היה הדרגתי וטוב. קודם אחי הגדול, אחר כך תאומתי, אחר כך האחיות הגדולות ובסוף ההורים. מזל שרוב החברות הטובות כבר בחו"ל אז הלב היה כבר מוכן לפרידה הזאת, וכבר נכתבו מכתבי טיסה מבעוד מועד – תקופה משונה…

אני יודעת שאני בדרך לחוויה מטורפת, שזה חלום של 4 שנים. אני יודעת גם מה אני רוצה שיהיה לי השנה, מה אני מצפה שיהיה, ואני כל כך רוצה לעתיד, בדירה שאני אמצא שתהיה לפי מידותיי ודרישותיי. אני רוצה להרגיש שהתמקמתי. אני יודעת שלא ייקח הרבה זמן בהתחשב בעובדה שאני נוסעת לסביבה מוכרת, לאנשים מוכרים, לתהליך שאני משננת בראש כבר תשעה חודשים במקרה הטוב, 4 שנים במקרה היותר טוב .

 אני נרגשת, ואני מוכנה, רק שאלה אחת – איך נוהגים בצד השני של הכביש?

18.9.11 – שבוע באנגליה

אני פה כבר שבעה ימים. לפני שבוע עזבתי את הארץ, את המשפחה. אני עדיין לא ממש קולטת את הסיטואציה. אני לא ממש מבינה שאני לא שם, ושאני לא חוזרת בזמן הקרוב. אני עוד בשלב של ליהנות מהמצב הזה, של לא להבין לגמרי שאני לא שם בבית ועדיין להיות תיירת בעיר שהולכת להיות העיר שלי, שבה אני אגור.

אני הולכת ברגל ממקום למקום, כשמזג האוויר מאפשר, ואני מחכה שיהיה לי קצת אומץ לפני שאני אכנס לאוטו ואסע ממקום למקום, אולי אקח שיעור נהיגה או שניים כדי להיזכר- קלאץ', להחליף הילוך, גז, קלאץ', ברקס. רגע… שוב..?

חיפוש הדירה הוא מתיש, לא בגלל שיש דירות שאני רואה ולא רוצה, אני פשוט לא רואה דירות… אני שמחה שכבר החלטתי על שינוי האזור שבו אני מחפשת, כי אז אני אגור קרוב למשרד, בסביבה יהודית, שבה אני מרגישה בנוח – קרוב לאנשי הסוכנות, לשליחים אחרים, למשפחות. כרגע אבל אין דירות שעונות לדרישות ולצרכים שלי. אני לא רוצה להתחיל לעבוד או להתעסק בדברים אחרים כשאני מרגישה שאני לא בפינה שלי בעולם. אני יודעת שאני עושה את המקסימום, מתקשרת לכל מיני סוכנויות, נכנסת לכל סוכנות נדל"ן שאני רואה, מתקשרת לכל שלט שכתוב להשכרה. אני יודעת אבל שבסוף אני אמצא את דירת החלומות, אין לי ספק בכלל. בינתיים קצת עבודה מסיחה את דעתי, הניסיון לסדר את המשרד, לסגור כמה פינות, ואפילו להפעיל את האינטרנט.

היום יום שבת, בשבילי יום חופש, בחוץ יורד גשם, אני רוצה לצאת לעיר לקנות מגפיים שמתאימים למזג האוויר פה. אבל יום כזה רק גורם לי לרצות להישאר במלון, לראות טלוויזיה, ולא לעשות הרבה. במיוחד כשאני יודעת שמחר אני צריכה לצאת מהמלון מוקדם ויש לי 3 שעות עד הנסיעה ללונדון. 3 שעות זה מספיק כדי לקנות מגפיים, אולי גם מטריה. בכלל להסתובב עם הטרולי הקטנה שלי כמו תיירת.

אני שמחה שאני מתחילה כבר, וכל ההתחלות היו טובות, המשרד במקום שאני מרגישה בו נוח, אנשי הסוכנות שנמצאים סביבי ותומכים בי, משפחות של חברים שהפכו להיות משפחות שלי. אני חושבת שלא ייקח הרבה זמן עד שאני ארגיש פה ממש בנוח. ברגע שהשגרה הלא שגרתית תתחיל אני ארגיש הרבה יותר חיונית, וזה הדלק שלי בחיים.

וכאן תוכלו לשמוע קצת על העבודה של גילי, בראיון של ל  - gili manchester BBC

לא לדאוג, גילי מצאה בסוף דירה. הנה תמונה מהמעבר

1 25.9.1- לונדון לא מחכה לי

אני בלונדון כבר כמעט שבוע, ואין כאן שום דבר מיוחד. כשאתה לא תייר, ההתלהבות יורדת – אותן חנויות כמו במנצ'סטר, אותן מוניות, אותם אנשים, מבטא שונה.

אני חייבת להודות שאני מתגעגעת  למנצ'סטר, זו תחושה אחרת של הכרות עם הרחובות, האנשים בסביבה, פה אני יודעת על איזה רכבת לעלות ובאיזה תחנה לרדת, אבל אם תגידו לי ללכת מנקודה A ל-B  אני בטוח אצטרך עזרה. זה קצת מצחיק להגיד, אבל במנצ'סטר אני כבר לא צריכה עזרה.

אנחנו בתנועה (FZY) בכיוון הכי טוב שיכול להיות – בונים תכניות עבודה לשנה הקרובה, וקצת אחרי, לוקחים את מה שעשו בצורה טובה לפנינו וממסדים את זה, מכניסים לטבלאות, מחליטים על דד-ליין לעשיה של דברים, בונים דברים מאפס ומחליטים גם מה יהיה בהמשך, אחרי שנסיים את השנה הזאת.

אני לוקחת על עצמי הרבה משימות, וזוכרת במאחורה של הראש מה שפולי אמרה, לקחת פרוייקטים ולרוץ עליהם, בנוסף לעבודה השוטפת, אז סמינרים אחת לחודש עם קבוצות גיל שונות, במקומות שונים, מטרות אחרות, לרוץ על עבודה עם סטודנטים כמו שרציתי, בקיצור מתחילים.

יש מין פיק ברכיים כשחושבים על זה באמת, כאילו מין פחד לקפוץ למים. מה באמת מתחילים? באמת, באמת? ומעבירים פעולות, ובונים אותם? עכשיו ? לא בעתיד, כשאני אתחיל את השליחות? זה הזוי שזה התחיל ואני בכלל כמו הולכת בתוך החלום שחלמתי לפני 4 שנים כשדמיינתי את עצמי בנעליים של השליחה שהייתה כאן אז.

אמא אומרת שזה כמו סרט, שגם היא לא קולטת. האמת שאין עוד מה לקלוט. כבר הייתי פעם באנגליה לחודש, כבר העברתי פעולות וכתבתי אותן. אז מה שונה עכשיו? אני לא חושבת שקולטים מה זה אומר שנה-שנתיים בחו"ל עד שלא חווים את זה באמת, ואולי כשמסיימים את זה?

אני לוקחת צעד אחד בכל פעם מצד אחד, אבל מתכננת את מאי 2012 מצד שני, ואפילו עד אוגוסט. כאילו אני קצת מתכננת בשביל מישהו אחר, אבל המישהו האחר הוא אני.

אני כבר בונה תכניות כמו שבניתי לשבט בצופים, לתפקיד בצבא, מטרות, יעדים, תכנית פעולה, TDL, טבלאות של יומנים, ימי השבוע, היום הקרוב, החודש הבא, מצד אחד אני בנקודה הנוחה והבטוחה שלי, הדרכה ותכנון, מצד שני אני במדינה זרה, בתנועה אחרת, במקום אחר בהיררכיה..

זה המקום היחיד שבו התכנון שלי לטווח הארוך הוא באמת רלוונטי, זה המקום היחיד שבו אני מחליטה לנסוע לצפון בתאריך מסויים וכבר קובעת רכבת, פגישות, ופעילויות וזה באמת יהיה, או שאולי לא..

גילי ומדריך מ- FZY מתראיינים ברדיו BBC באנגליה

בלי שהרגשתי, לפני חודש סימן לוח השנה שאני כבר שנה בארה"ב. והנה, יחד עם חגיגה זו, התחילה לה השנה השנייה של השליחות. שנה חדשה של אתגרים, של חידושים, של הכרות עם סטודנטים ושל חוויות חדשות. אין ספק כי השנה השנייה לא דומה בכלל לשנה הראשונה – הכל כבר מוכר, אני יודעת למה לצפות, והשאיפות שלי הן הרבה יותר גבוהות. עם זאת, סוף סוף אפשר להפסיק להיות עסוקים בלשרוד, ואני יכולה גם לעצור וללמוד, להתחבר יותר למה שאני עושה ולמקום בו אני נמצאת, לשאול יותר שאלות ולהבין יותר מי אני ומה אני עושה פה.

ראש השנה

תוך שנייה הגיעו חגי תשרי. ו-וואו, כמה שהם שונים מהחגים בארץ. ועכשיו אני גם יכולה להעריך את זה. בשנה שעברה נדהמתי מכל דבר. בראש השנה, רוב התפילות התקיימו בבניין ה"הלל" עצמו, אבל כיוון שהגיעו מאות סטודנטים (בשביל הרבה מהיהודים האמריקאים זוהי הפעם היחידה שהם מגיעים להתפלל בשנה), הועברה התפילה הרפורמית לבניין סמוך שהוא לא אחר מ… כנסייה בפטיסטית. וכך יצא ש-200 סטודנטים יהודים מגיעים להתפלל את תפילות ראש השנה, ומוצאים את עצמם מתפללים בכנסייה.
למחרת הגיע זמן התשליך. כיוון שאוסטין רחוקה כמה שעות נסיעה מהים הקרוב והמצווה מאפשרת לבצע תשליך בכל מקווה מים, התקיים התשליך בבריכת צבי ים באמצע הקמפוס. אין ספק שהצבים נהינו מחטאינו, עליהם ניסינו לכפר בעודנו זורקים לחם למים…

אבל המוזר ביותר בשבילי הייתה התחושה הכללית ברחוב. עבור 90% מהסטודנטים באוניברסיטה ומרבית תושבי העיר, היו אלה ימים רגילים לגמרי. הלימודים לא הופסקו (אפילו חלק מהמורים היהודים המשיכו ללמד כרגיל), החנויות היו פתוחות כרגיל, ועולם כמנהגו נהג. כמובן שהדבר הגיוני ולא הייתי מצפה לשינויים בגלל כמה מאות סטודנטים שחוגגים את החג, אבל לאחר 26 שנים של חגיגת ראש השנה בישראל, התחושה הזאת מוזרה – תחושת זרות. פתאום אני יכולה להבין את חיי הסטודנטים שלי, שתמיד היו "היהודי היחיד בכיתה", שמתרגשים כשהם מגלים שאחד מחבריהם באוניברסיטה יהודי, שמתרחקים מהיהדות בזמן האוניברסיטה כי "זה לא נוח", אבל מבטיחים לחזור אליה כשיתבגרו קצת וישלטו יותר בחייהם.

יום כיפור

ביום כיפור הכל מתעצם. וכאן גם מתגלים הקשיים האמיתיים של הסטודנטים היהודים, או לפחות מה שהם רואים כקשיים האמיתיים. השנה, נופל יום כיפור על משחק הפוטבול החשוב ביותר שקיים. מדובר ביריבות איומה שהסטודנטים חיים אותה לאורך כל השנה, ופעם בשנה מתאחדים כולם לצפייה במשחק ולחוויה אדירה. אז מה עשו הסטודנטים כשגילו שהמשחק נופל על יום כיפור? לא משנה כמה אני אנסה, אני בחיים לא אצליח לאחד את הסטודנטים היהודיים בקמפוס כמו שהם התאחדו לפני שנה, כשגילו שהמשחק השנה נופל ביום כיפור. הם הכינו עצומה, הופיעו בכל תחנת טלוויזיה מקומית, התראיינו לעיתונים, ארגנו הפגנות, הכל בבקשה לשנות את מועד המשחק. אבל האחדות לא עזרה והמשחק לא שונה. ביום כיפור הזה, שיתקיים עוד שבוע, יהיה מעניין. סטודנטים כבר הבהירו שהם צמים אבל הולכים לראות את המשחק, או שהם יגיעו לתפילות אבל בשנייה שהצום מסתיים הם ידליקו את הטלוויזיה ויקוו שהמשחק עדיין חי. זה רק מראה מהו סדר העדיפויות של הסטודנט האמריקאי. עוד חווית תשרי לאוסף.

סוכות

ואז מגיע סוכות. סוכות כאילו לא קיים באמריקה. ה"הלל" שלנו אמנם בונה סוכה, אבל לא מקיים ארוחת חג או תפילות. מסתבר שזה חג שנחשב לחג "נחות". השבוע כששאלו אותי כמה סטודנטים על חגי תשרי בארץ, הם הופתעו לדעת שגם בסוכות אנשים אינם עובדים והחג הוא חג לכל דבר. כאן, זהו חג שלא נחגג. הסוכה נשארת סמל בודד.

וזוהי רק תחילת השנה, רק קצה הדברים החדשים והשונים. את כל זה למדתי בחגי התשרי של שנה שעברה, מעניין מה מצפה לי השנה…

שנה טובה וחג שמח!

הטלפון הגורלי מגיע, אחרי שבועות ארוכים של תהליכי מיון. הפעם, אחרי הראיון מול הקהילה, הקידומת של ירושלים עולה לי על מסך הפלאפון. אני עונה בהתרגשות, מהצד השני אני מזהה את קול הרכזת בשליחות הצעירה והלב שלי פועם בחוזקה.

"מידן קיבלנו תשובה, הקהילה רוצה אותך כשליחה".

חיוך ענק עולה על הפנים, והראש מתחיל לחשוב על העתיד. בהמשך השיחה כבר מוסבר לי בקצרה, שאני ממשיכה את התהליך ומוזמנת להכשרה.

בגדול אפשר להבין כי מדובר בשבועיים עם שאר השליחים, הכשרה המרכזת את כל הנושאים הכי חשובים. שבועיים בתנאי פנימייה, עם לימודים על יהדות, ציונות, והסברה. ואתה חושב לעצמך, יהדות? כן את החגים אני חוגג. וציונות? זה כמובן הנושא שאליו אני הכי מתחבר. אז שבועיים שלמים? זה לא קצת הרבה? אבל אחרי יום אחד בקריית מוריה בירושלים אתה מבין כמה אתה טועה.

מידן קידר, שליחתנו בשנת 2012, בחיים האמיתיים

מההרצאה הראשונה אני כבר מהופנטת מכל מילה, ודיון עמוק עם עמיתי השליחים נפתח עוד בהפסקה. ואם כבר מדברים על חבריי השליחים, מדהים איך אתה יכול להתחבר עם כל אחד מהאנשים. על כל דילמה ושאלה, בין אם אישית או ברומו של עולם, תפתח שיחה מדהימה שיכולה להימשך שעות, ושלא תטעו כולנו עם דעות מאוד שונות.

מי חשב ששבת לימודית תהיה מעניינת בטירוף, והרצון לדעת את התפילות נהיה כל כך חשוב. ומי היה מאמין שסיור בירושלים יכול עדיין לרגש, ואני מוצאת את עצמי צמאה לעוד אינפורמציה והרבה ממנה. הסכסוך הישראלי, שיחות עם עולים, העולם היהודי, והחיבור הכללי, הם רק מעט מהנושאים שאנחנו נוגעים.

לפתע אני מוצאת את עצמי עוצרת, לוקחת נשימה ארוכה וחושבת. פתאום אני מבינה איך אני משכילה ומקבלת, פותחת את הראש ומהנהנת, מבינה מה ההכשרה עושה לי ברמה האישית ובזכותה רק לומדת.

אנחנו באמצע ההכשרה ואני מאוד מאותגרת, שואלת את עצמי שאלות שמעולם לא חשבתי לשאול. היום אני כבר יודעת להגיד שלא סתם קוראים לזה החלק המכשיר, כי כבר אחרי שבוע אני מוכנה הרבה יותר לשליחות ולעתיד. לפני עוד שבוע שלם, אני מצפה ומחכה לשמוע עוד, וכמה שיותר.

המסע שלי מתחיל ממש פה, והשליחות מתחילה כבר עכשיו לפני העלייה למטוס. עם ידע עצום וחדש, והקרבה החדשה פתאום לדת, הנה אני מידן קידר מתחילה כבר היום פרק חדש.

שלכם,

מידן קידר, שליחה לעתיד בקהילת ליי האי וואלי, פנסילבניה, ארה"ב, מחזור הכשרת שליחי  שליחות צעירה 2011-2012.

הכשרת שליחים מחזור 2012

בכל עיר באמריקה, או לפחות בג'ורג'יה, יש רחוב MLK Jr.. ההיכרות שלי עם הרחוב התחילה בשבוע הראשון של השליחות כשביקשתי הוראות איך להגיע לפגישה בדאון-טאון, ואז אמרו לי לנסוע על רחוב MLK ולא להעיז לפנות ממנו שמאלה, "כי שם לא מסתובבים". בניגוד למחשבה הראשונית שלי על הרחוב, הוא לא נקרא על שמו של הבן של מנהיג המאבק לשיווין זכויות Martin Luther King (להלן –MLK),  אלא על שמו של המנהיג עצמו (הוא היה ה"ג'וניור").

בסוואנה, יום MLK הוא אחד הימים הגדולים בעיר – אשתו של MLK, עד למותה, הייתה צועדת במצעד ונואמת בעיר, שהיא אחת מהערים העתיקות ביותר באמריקה. את הנאום של "I have a dream" כולם מכירים, ומרטין לוטר קינג והמאבק שאותו ניהל ידועים, אבל לצעוד עם ובשביל האנשים שהמאבק של MLK הוא חלק בלתי נפרד מחייהם זה כבר משהו שהוא יותר מידע – זאת חוויה. אפשר להקביל בין המאבק שניהל משה לזה שניהל MLK לשיווין ולשחרור מעבדות. שניהם גם לא זכו לראות את "הארץ המובטחת" של המאבק אותו ניהלו בהצלחה כה גדולה.

בקהילה היהודית המצעד מתחיל בערב לפני היום לכבוד MLK. הילדים של יהודה הצעיר מהערים הקרובות מגיעים לJEA , המרכז הקהילתי, ומכינים שלטים למצעד. בבוקר למחרת ילדי הקהילה יחד עם נשיאת הפדרציה ואנשים נוספים בקהילה נוסעים לצעדה. עוברים על כל הנהלים המורכבים של המצעד ועומדים בשלושה מקומות שונים (כי ככה הנהלים) ומתחילים לצעוד.

הצעדה עצמה היא אחת החוויות המדהימות שהיו לי בשליחות. מעטים הלבנים שמשתתפים בצעדה, אני נתקלתי רק בחבר קונגרס וראש עיר סמוכה שהשתתפו… בעיר שחצי מהאוכלוסייה בה לבנה הדבר דיי מפתיע ומאכזב. הקהילה היהודית הולכת כקבוצה, הילדים הולכים עם השלטים שהכינו והמבוגרים הולכים עם שלט של הפדרציה ודגל ישראל. לאורך המצעד פזורים עשרות אלפי אנשים שמנופפים בידיים ומחייכים וצועקים ובעיקר אומרים תודה. באופן אישי, התגובה המיידית היא צינית, אבל אחרי הקילומטר הראשון זו נעלמת, והתחלתי להרגיש את חשיבות הצעדה הזו.

הקהילה היהודית בצעדה

הצעדה הזו הראתה לי שאומנם אין יותר חוקים שבסיסם אפליה בארצות הברית, אבל שיווין הוא עדיים חלום רחוק. בצעדה הבנתי שאומנם העבודה היא בקהילה היהודית, אבל הקהילה היהודית אם נרצה או לא נרצה, היא חלק מקהילה שלמה, וכמו שבעבר היהודים נאבקו נגד האפליה, כעת המאבק הוא למען שיווין, או כמו שדקלמו הביטלס

…"End in the end the love you take is equal to the love you make"

אייל בלנק היה שליח צעיר לסוואנה ג'ורג'יה והיום הוא רכז המיון לשליחות הצעירה

אני יכולה לשתף אתכם בשוק הראשוני ולספר שלא, אוסטרליה זה לא צפון אמריקה. תשכחו ממה שראיתם ב"קרוב רחוק": זה לא מלא בלונדינים חתיכים ששוצפים את הרחובות נטולי חולצה עם גלשן על כתף אחת ובחורה בלונדינית ביד השניה. גם לא רואים פה קנגורואים על בסיס יומי. מאכזב? מאוד!

אז בעצם מה כן? רגיל, כמו אצל הרבה שליחים אחרים: קהילה קטנה אבל בועטת, שני בתי כנסת- אחד רפורמי ואחד אורתודוקסי- שמצליחים לשתף פעולה, בית ספר יהודי שמונה 23 תלמידים וכבר 4 שנים "ממש על סף סגירה", תנועת נוער שהיא בן כלאיים מוזר של כל תנועות הנוער היהודיות באוסטרליה, אגודת סטודנטים יהודית וכמה שיעורי עברית…

והרי לכם שליחות קהילתית באדלייד על רגל אחת. ובכל זאת- זה לא כזה מעניין…

דפני בחולצה התנועתית של אדלייד

אז קפץ לי לעיניים מייל שחברה מהלימודים שלחה לכל הגרעין של 'עו"סים שינוי' (www.osimshinooy.co.il), אותו גרעין שאני חברה בו כשאני לא "דפני לפידות-שליחה קהילתית למועצה הציונית של דרום אוסטרליה". ובמייל נכתב הציטוט הבא של מרטין לותר:

"…פעולה ישירה בלא אלימות חותרת ליצור משבר שיהיה דרמטי כך שלא יוכלו להתעלם ממנו, עד שיצטרכו להתמודד עם הסוגיה ולא יוכלו להתעלם ממנה. יצירת המתח הוא חלק מפועלו של המתנגד הלא אלים. זהו מתח שהוא צורך לצמיחה. צריך ליצור בחברה מתח שיעזור לבני האדם "להתעורר". מטרת הפעולה הישירה היא ליצור מצב טעון משבר שבהכרח יפתח פתח למשא ומתן…"

קראתי וחייכתי. חייכתי כי הקשר ביני לבין מרטין לות'ר קינג הוא בפירוש מקרי בהחלט. נוכחתי לגלות שיש קצת קשר ביננו. שנינו מתנגדים שמאמינים שיש בכוחו של היחיד לשנות מציאות קיימת. שנינו מאמינים שיש בכוחו של היחיד "לעורר" חברה שלמה ולפתוח פתח למשא ומתן. המשא ומתן שאני מדברת עליו, הוא המשא ומתן הנוגע לעתיד המדינה שלי. הבית שלי. הנגב שלי. אותו הנגב שהייתי צריכה להתרחק ממנו הכי רחוק שרק אפשר, כדי להבין כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לי.

וככה יצא שלא בטעות ציינתי מוקדם יותר את עו"סים שינוי,התארגנות של סטודנטים לעבודה סוציאלית שפועלים למען עתיד הרווחה במדינת ישראל. מה שהם מנסים לעשות זה שינוי מהפכני בפניה של החברה הישראלית. מדובר בקבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים לעבודה סוציאלית מאוניברסיטאות ומכללות בכל הארץ, שבין מבחנים, מלצרות ופר"ח מוצאים זמן להגיד- "עד כאן. לא בחרנו במקצוע העבודה הסוציאלית בטעות, ולא נאלצנו להסתפק בו כי לא התקבלנו לפסיכולוגיה. בחרנו אותו כי אנחנו מאמינים בו. ואנחנו מאמינים שאפשר ליצור במדינת ישראל חברת מופת…" אותה חברת מופת שבן גוריון דיבר עליה לפני כמה שנים ואותה חברת מופת שאנחנו, השליחים, נסענו כ"כ רחוק על מנת לייצג.

דפני בפעולה באדלייד

זה בדיוק השלב בו נפל לי האסימון. הבנתי שהשליחות היא רק תחילתה של הדרך. נכון, לא ניכר שהדרך קצרה במיוחד, אבל היא שם, ויש כאלה שכבר התחילו לסלול אותה. הדרך לישראל יותר טובה. אני מרגישה שמהיום שעזבתי את הארץ, אהבתי אליה רק הולכת וגוברת. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לשבילים ולנופים כמעט כמו למשפחה. מתגעגעת יותר לריחות ולקולות מלשגרה ולנוחות. מוזר לחשוב שנשלחתי בשביל לחנך ולשתף את האהבה שלי לארץ ישראל, ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מתאהבת קצת יותר בכל יום מחדש. הציניקנים בינינו יגידו שאני לא מציאותית. שהמשקפיים הורודים כבר לא לגילי ושהגיע הזמן להצטרף לעולם המבוגרים ולהפוך לפסימית. אז אני אומרת דווקא את ההיפך- המציאות היא שכופה עלי להיות אופטימית חסרת תקנה. להאמין בלב שלם שאפשר להביא לשינוי. אף אחד לא אומר שזה יהיה קל, הרוב אפילו מבטיחים שיהיה די קשה- אבל מילת המפתח היא "אפשרי".

אני מזמינה אתכם, חברי לדרך, להאמין יחד איתי שאפשר לשנות. בעיני התפקיד שאנחנו ממלאים היום, האנשים ששואלים אותנו בהנחה שאנחנו יודעים והחיפוש האישי שלנו אחר תשובות לשאלות- כל אלו תפקידם להכין אותנו לשלב הבא של העשייה.

דפני לפידות, בת 24, ממכבים רעות היא שליחה קהילתית לאדלייד, העיר החמישית בגודלה באוסטרליה. אדלייד נמצאת בחופה הדומי של אוסטרליה והקהילה היהודית שבה היא הקטנה ביותר מבין קהילות אוסטרליה הגדולות מונה כ-1500 יהודים.