הבלוג של יאיר – על זיכרון ומרחק

יאיר, שליחות בינה בסינסנטי

אומרים שהזיכרון מצמצם את המרחקים

אומרים שהזיכרון מצמצם את המרחקים. כן אני יודע, אנחנו עם של זכרונות: זכור את השבת, זיכרון תרועה, יום הזיכרון, זיכרון השואה, זכור את אשר עשה לך עמלק, זיכרון החורבן, זיכרון הניצחון, זיכרון הברית- זכור זכור זכור  – כל חג והזיכרון שלו כל ציון יהודי והזיכרון שלו וזה מצמצם את הזמן של ההיסטוריה היהודית מאז ועד ליום הזה. ממש.

לפני קצת יותר משבוע זכרנו את יציאתנו לחירות מהעבדות של פרעה אל השיעבוד של הזיכרון – מאז אותה יציאה לא מרפים ממנו וכל דבר שקרה לנו אנחנו נדרשים לזכור – יש בזה משהו קצת ניורטי אבל אין ספק שיש בזה גם משהו מאחד – אבל מאחד את מי?

הרי כולנו בוחרים לזכור דברים מסוימים – ולא רק דברים מסוימים אלא ובעיקר בעצם בוחרים איך לזכור. הזיכרון הוא גם מה שמעצב אותך שעושה אותך למי שאתה – לא פלא שכל הזמן רוצים שנזכור ימי הולדת, ימי נישואין, ימי פטירה וימי חגיגה. יום היזכרון הבא המתקרב אלינו, הרי הוא יום הזיכרון שהינו ה-יום הזיכרון בה-הידיעה. ובשמו הרשמי והמלא יום הזיכרון לחללי צבא הגנה לישראל ונפגעי פעולות האיבה. אליו כמובן מצטרפים קצת לפני, יום הזיכרון לשואה ולגבורה או בשמו העממי  – יום השואה וכמובן מהצד השני, מי אם לא גולת הכותרת – יום העצמאות או שמא נאמר, יום הזיכרון להכרזת הריבונות היהודית על ארץ ישראל ויצירתה של מדינת ישראל – כיהודית ודמוקרטית. אצלנו קיבלו הימים האלו את הכינוי: החגים הלאומיים –

אז מי זוכר את זה? ביום הזכרון אני תמיד בהר הרצל –מאז שאני זוכר את עצמי. בהתחלה לא הכרתי שם אף אחד. אחר כך, וזה הראשון שהכרתי, היה אח של חבר כיתה שלי מהתיכון. אחר כך וזה כבר בשירות הצבאי הצטרפו עוד. כמה מהמחזור, כמה מהמחזור מעל, וחבר'ה שהכרתי מעט יותר ומעט פחות במהלך השירות הצבאי. אני קבוע שם, אלא אם כן אני בחו"ל. הדמעות בדרך כלל יורדות שאני חושב על המקום ונזכר בו מרחוק, ביום עצמו על ההר זה די טכני – בכל זאת, פוגשים שם את החברים החיים וזה לא ממש טקס מרגש – ביננו. אבל השקט הזה והמוני האדם ששוטפים את הרחובות ומהר מהר להגיע בזמן לעמוד בצפירה על החלקה של החברים. זה זיכרון חי שהולך איתך. שמניע אותך, שמעיק עליך כבר שבוע לפני ושבוע אח"כ. ומטפטף מידי פעם במהלך השנה, כאילו משום מקום וללא סיבה ברורה.

השנה הזו תהיה השנה השנייה שלי כאן בחגים הלאומיים בקהילה בסינסינטי, זוכר את ההר מרחוק. וכאן מרחק מאות אלפי קילומטרים ועוד אפילו לפני יום השואה, בעודי יושב וכותב את הטקס, לא הצלחתי שלא לבכות שקראתי שוב את הספדה של מרים פרץ על בנה אלירז.

אז זהו – שהזיכרון לא רק מצמצם את המרחקים או גם מדייק את ההבדלים. הזכרונות במידה מסוימת דווקא מעצימים את העובדה שאנחנו לא כל כך דומים במה שאחנו בוחרים לזכור ובאיך. יש הבדל כמעט תהומי בין הזיכרונות החשובים שלנו הישראלים, והזיכרונות החשובים שלהם  – היהודים האמרקאים. אין כאן עניין שיפוטי יש כאן עניין תיאורי. יום הזיכרון הישראלי הוא יום של חרדת קודש, של יראה, של התקפלות אל תוך נבכי הלאומיות שלנו. אל סלע קיומנו. הוא היום בו רוח אלהים מרחפת על פני הארץ וזעקת השבר האנושי פורצת דרך הקברים אל מעמקי האדמה. – ביום הזיכרון – כל מי שרואה עצמו שייך למדינת ישראל – ואפילו אלו שלא, אינו יכול שלא לחוות בעוצמה את הזיכרון של היום הזה – זהו היום שכל הפרטים של העם מתאחדים בו ובתוכו. אבל רגע איזה עם?

אז ככה העם היהודי באמריקה זוכר את יום הזיכרון: יום הזיכרון בארה"ב בקהילה היהודית בסינסינטי הוא שעה וחצי של טקס. כן. מה? יש עוד דרך לתאר את זה? בדקתי  – גם בקהילה היהודית במילווקי יום הזיכרון הוא שעה וחצי של טקס. אגב, גם בקהילה היהודית בקולורדו הוא שעה וחצי של טקס. הזיכרון במקרה הזה דווקא מחדד את ההבדלים.

יש הבדלים בינינו ובינם וההבדלה הבולטת ביותר מגיעה לשיאה בחגים הלאומיים.  אם כל מה שנרצה, ובשונה מכל יתר החגים היהודיים, יום הזיכרון וכמוהו גם יום העצמואת  ובמידה מסוימת גם אפילו יום השואה הם אינם חגם של יהודי אמריקה. בוודאי לא באופן הציון שלהם ועוד יותר במקומם בעיצוב זהותם אכן כן, יהדות אמריקה מציינת את המועדים האלו בכאב, בכבוד, בהבנה עמוקה ובמחויבות כנה, ובכסף, כסף רב. אך הוא לא שלהם. ששייך להם. שבת, ראש השנה, חנוכה, פורים, שבועות וכל השאר שייכים להם כמו שהם שייכים לנו – שייכים לכולנו ובאותה מידה, אבל החגים הלאומיים –זה לא.

אז למה אני מתכוון? בשונה מישראלי שחוגג את עצמאות מדינתנו ולמעשה הוא חוגג גם את עצמאותו הפרטית שלו – שלו ממש, וביום הזיכרון הוא מבכה את נופלינו – נופלינו שלנו ממש. הם, יהודי אמריקה בציון יום הזיכרון ויום העצמאות, לא את השכול הפרטי שלהם הם מציינים כי אם שלנו, לא את עצמאותם הפרטית ואת חירותם המדינית שלהם כי אם את שלנו. הם בשונה מאיתנו, חסרים את תחושת הלכידות החברתית, את שבר הכאב ואת המעבר הבלתי אפשרי לשמחה. הם חסרים את שורש ההבדל היננו ובינם הם חסרים את הלאומיות היהודית-ישראלית . לא מתוך זרות וריחוק אלא מכורך המציאות. איך נאמר בפשטות: זר לא יבין זאת.

כפי שכבר אמרתי, אין כאן עניין שיפוטי כלל וכלל – אלא רק עניין תיאורי. אני מעריך עד אין סוף את הזמן את המחשבה, את המשאבים ואת הרצון הכן והאמיתי, לציין ולחלוק כבוד ביום הזיכרון ולשמוח ולחוג ביום העצמאות בקהילה שלי ובקהילות היהודית ברחבי ארה"ב והעולם. ובאותה הערכה אני מבין גם את עוצמת השוני ביננו ובינם, וכיצד במקרה הזה, הזיכרון כמו גם העצמאות, מבחינים את הרעיון הלאומי של הבית הישראלי שכל כך מבדיל ביננו.

אז מה עושים? זוכרים וחוגגים! ההבדל המהותי אינו מצביע על מסקנה שלכאורה מתבקשת שזה בזבוז של זמן לציין את החגים הלאומיים בקהילה היהודית בארה"ב. אבל למעשה ההפך הוא הנכון – זוכרים באופן כזה שמנסה להעביר בשעה וחצי של טקס את עוצמת הקדושה של היום ואת כאב הזיכרון. וחוגגים באופן כזה שמנסה להגדיר מה המשמעות של חירות לאומית וריבונות יהודית. זוכרים באופן כזה שמנסה לגעת בליבו של האדם כאילו שהוא שם, וחוגגים באופן כזה שמנסה להצביע על הצלחות החירות הישראלית ואת שמחת העצמאות. אנחנו שונים וטוב שאנו שונים – השוני נותן לנו מגוון – נותן לנו חופש – נותן לנו בחינה של עצמנו  וגם ונותן לנו מקום להתקרב. אם המרחק הוא כה רב תפקידי כשליח הוא דווקא לצמצם את המרחק – אבל לא לצמצם את השונות. צריך לזכור שלפעמים הדרך הטובה ביותר להתקרב זה אחרי שמבינים וזוכרים מה כל כך שונה. הזיכרון מאפשר את ההתקשרות. הזיכרון מצמצם את המרחקים.

בהתקדש עלינו יום הזיכרון תשע"ג והחגים הלאומיים, אני יודע שרחוק מההר זה לא יהיה אותו דבר – אבל אני גם יודע שבמקרה הזה, מוחמד לא יבוא אל ההר אז צריך – ממש צריך, להביא את ההר אל מוחמד.

פוסטים קודמים:

1. הרגלים

לפוסטים הבאים:

3. מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: