הבלוג של יאיר

יאיר, שליחות בינה בסינסנטי

הרגלים

 

פחות או יותר שנה וחצי. בנקודת זמן הזו אתה כבר חושב שאתה מרגיש שייך. אתה נוסע בלי GPS, מכיר את תחנות הרדיו ויודע שאין סיכוי שתשמע מוזיקה טובה. יש לך סופר קבוע, מוסך קבוע, פארק קבוע, ואפילו ספר קבוע ויודע שאין סיכוי שתהיה לך תספורת טובה. התרגלת. התרגלנו. אני כאן עם אשתי, שני, והבת שלי, מעיין. לפני שהגענו לכאן גרנו שנתיים בבית זית. עבדנו בירושלים. שני היא מורה מוכשרת למחול ולימדה בכל הסביבה ואני הייתי מנהל מחלקת הדרכה בעמותת גשר. מעיין הגיעה לכאן בת קצת פחות משנתיים עם אפס אנגלית ומעט עברית. היום היא עם עברית רהוטה ואנגלית רהוטה עוד יותר. מפזרת רש עגולה כזו, שתעלה לה בהרבה ירידות כשנחזור לארץ. אתם צריכים לשמוע אותה קוראת לחברים הישראלים שלה דריה ורומי. מזל, שלי היא קוראת אבא.

אבל יותר מהשליטה בעברית ואנגלית והשילוב הייחודי של שתי השפות במשפט אחד, היא כבר שולטת במחוות האמריקאיות. זה מתבטא בעיקר בחיוך. הם יודעים לחייך כאן באמריקה. חיוך שלם מלא גדול. ישראלים לא יודעים לחייך ככה. ניסינו אנחנו לא מצליחים. לידם בתמונות אנחנו נראים ממש כועסים. באמת שאנחנו מנסים. טוב זה משהו שמלמדים אותם מגיל אפס פחות או יותר עם כל הpicture day שלהם. איזה חיוך.  אפילו את הרווח שבין השיניים – שבין כל שן ושן רואים להם. שיניים לבנות כמו פלאש ומסודרות ישר-ישר כמו חצובה.  אורטודנטים ישראלים לא יודעים ליישר שינים ככה.

תודה. סליחה. בבקשה זה כבר למדנו. את הדלת צריך להחזיק פתוחה לכל אחד שנמצא במרחק של עשרה מטרים ממנה גם אם הוא בן 16 או בת 66.  לבקש סליחה צריך מכל אחד בסופר שנמצא ברדיוס 5 מטר מהעגלה שלך. גם מהקופאית. אם במקרה התנגשת קלות בעגלה של אחר התנצלות לא תעזור ונדרשת הבעת חרטה עמוקה ובקשת רחמים. לא צופרים. גם אם זה שלפניך פספס את הירוק השני כבר, בגלל שהוא התעסק עם הטלפון שלו, המנוול. בדרך כלל, המנוול זה אתה.

יש להם עוד קטע מוזר – הם מתחילים בזמן. ואם זה לא מספיק אז גם אסור לאחר. הזוי. הם מקשרים  בין ההגעה בזמן ובין לכבד את הנפגשים. תודה אגב, צריך להגיד על הכל לכל אחד בכל מקום ובכל זמן. תודה. על כל מה שבראת.

השעות כאן גם משונות. כשאתה עוזב את העבודה, אפילו מוקדם בארבע, יאמרו לך לילה טוב. וזה קורה גם אם קנית קפה בסטרבאקס בשעה הזו. השכנה שלך תכניס את הילדים לארוחת ערב בשעה חמש כי ״עוד מעט זה זמן לישון״. ומדובר בילדים בני שבע. ועוד כשהשמש שוקעת בשמונה וחצי בערב ( כמעט כתבתי לילה…). ארוחת צהריים אוכלים קבוע ב12:00 וכבר רעבים מ11:00. ופגישות הם יכולים לקבוע לך ב7:00 בבוקר על חביתות ענק עם תפוחי אדמה. אם יש קושי בתפקיד – זה הפגישות 7 בבוקר האלו.

שנה וחצי פחות או יותר. התרגלנו. התרגלנו לזה שאנחנו כנראה לא נתרגל…

 

לפוסטים הבאים:

2. על זיכרון ומרחקים

3. מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: