הבלוג של משה שמואלי – חגים

משה שמואלי, שנת שירות במילווקי

חגים

אם הייתם שואלים אותי לפני שבועיים מה החג האהוב ביותר עלי, כמו מרבית הישראלים (זה פחות או יותר בדוק), הייתי אומר חנוכה. עבור ילדים רבים בארץ ובאמריקה, הסיבה העיקרית לכך היא המתנות. ואילו עבורי, שגדלתי עם אימא תוניסאית, משום מה, הקפדנו על המנהג התוניסאי לפיו לא נותנים לא מתנות ולא כסף בחנוכה. אז כקול לא משוחד (אין מתנות), הבחירה שלי נבעה מהעובדה שאני אוהב מאוד את סיפור חנוכה. אני חושב שהמאבק של המכבים מעביר חתיכת מסר; להילחם נגד הקולות הקוראים לך להשתנות ולהישאר נאמן למי שאתה, במיוחד בגולה – כיהודים. חברים, אל תטעו, לא הרבה דברים השתנו מאז, הדמויות התחפשו (אם כבר חגים, אז פורים), אבל  אנחנו עדיין נאבקים על מי שאנחנו – כבני אדם, כיהודים, כישראלים, בכל מעגלי הזהות שלנו. האלילים החדשים שנכפים עלינו הם השטחיות וחומריות, תרבות שמעודדת אותנו להישמע אל הסביבה במקום להקשיב לעצמנו. תפל נהפך לעיקר. היוונים של ימינו הם אותם הכוחות המושכים אותנו אל תרבות זו, תרבות הכלום. וגם אם נחמד להיזכר מדי שנה בניצחון ההוא של המכבים על היוונים, עדיין אנחנו רחוקים מלהשיג את הניצחון הזה בדורנו.

וחוץ מזה ,אני מת על סופגניות.

הרבה נשאלים אחרים כנראה יגידו פורים. תחפושות וקרנבלים, חגיגה, שמחה. המצווה היחידה החביבה על רבים – שתייה עד לא ידע. אצל הציבור החילוני, אין הרבה מעבר לזה, ובגלל זה לא יכולתי באמת לחבב את החג. חוץ מזה, תמיד הפריע לי סופו של הסיפור- מה זאת אומרת לתלות את המן ואת כל ילדיו? מה הם אשמים במה שאבא שלהם עשה? לא משנה, סתם הרהורים.

החגים בגלות הם מהימים היותר קשים. החגים שלנו כולם כאחד הם סביב משפחה, קהילה, זמן להיות ביחד. להיות רחוק מהמשפחה בזמנים האלה, זה מדגיש את הלבד של בדרך כלל. המון זיכרונות אנחנו יוצרים בזמן הזה של החגים.

גם המקום של החג הוא שונה מאוד. בארץ, "הרחוב" משדר לנו שזה זמן חג – בעיתונים, בסופר, בבית הספר, בשיחות בין האנשים- קשה מאוד לחיות בארץ ולא לדעת שיום כיפור או חנוכה הגיע- גם אם אתה לא מציין את החג או עושה משהו שונה. ופה? כל יום נראה אותו דבר. ביום כיפור, עד כמה שקשה לתפוס את זה אצל אדם שבא עם מנטליות ישראלית, אנשים נוסעים במכוניות שלהם. אם היהודים לא יחגגו את החג – בבתים שלהם, בבתי הכנסת, בבתי הספר היהודים – החג לא יורגש כלל. שום דבר בחוץ לא יאמר להם שזה חג. החלטה די גדולה בידי האנשים: אם אני חוגג בבית, אז יש חנוכה, ואם לא, אז אין חנוכה השנה. וזה אתגר עבור כולם: איך אנחנו שומרים על הייחוד שלנו ומקיימים משהו שהחברה בחוץ בכלל לא מכירה. הרי כולנו רוצים להרגיש שייכים.

הדילמה הזאת מחזירה אותי אחורה- אל השאלה המהותית:  איך העם היהודי שרד אלפי שנים בגלות ולא נעלם כמו העמים האחרים (הפלשתי, היבוסי, החיתי וכו'. בשאלה הזאת יש גם אמירה – היהודים הם עם)? התשובה היא – התבדלות. דווקא בגלל שחיינו בקהילות והיינו תמיד השונים מכולם, הצלחנו לשרוד. ועכשיו, כשאנחנו כבר לא כל כך שונים- אם זה בארצות הברית, שאנחנו כבר אמריקאים ורק אז יהודים, או בארץ , שהחלפנו את היהדות בישראליות – מה הולך לקרות? אנחנו כותבים בחיינו עוד פרק בתולדות העם היהודי, בלי להקדיש כל כך הרבה תשומת לב לעניין. מרתק, לא?

ונחזור לשאלת החג האהוב- יום אחרי ליל הסדר, הבנתי שהחג שאני הכי אוהב הוא בכלל פסח. הבהרה: בתור אחד שהתזונה שלו מתבססת בעיקרה על סוגי לחם ומיניו, מדובר בשבוע קשה, שבוע אבל ורעב שלא נגמר ומצות… זה פשוט לא אותו דבר.

עם זאת, הרעיון הזה של פסח, הוא אדיר. ליל הסדר, כולם יושבים יחד מסביב לשולחן, קוראים את ההגדה עם המסורות והדברים הקטנים שכל משפחה יצרה לעצמה, זה ייחודי. זה מגבש את כולם, זהו המקום בו אנחנו מרגישים משפחה. עם סיפור חירותנו, סיפור הפיכתנו לעם, איך הכול התחיל. ולאחר שנזכרנו בסיפור שלנו, ההגדה שולחת אותנו החוצה אל העולם לרדוף אחרי החופש של האחר, ומזכירה לנו את חובתנו , כאנשים חופשיים, לשחרר את אלו שחירותם עדיין לא ניתנה להם.

איזו תפיסה יפה לגבי תפקידנו כיהודים, וכאנושות. אני מאמין שיש תקווה ושחבוי הרבה מאוד אושר בהבנה שזו החובה שלנו.רק אאחל שכל אחד ידע לקחת חלק, גם אם פיסה קטנה, מההגדה, לעולם שלו.

חג שמח !

לפוסטים הקודמים

1. מי אני

2. רצונות

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: