הבלוג של משה שמואלי – רצונות

משה שמואלי, שנת שירות במילווקי

רצונות

יש הרבה דברים שאני רוצה להיות. אני רוצה חיים עם משמעות, ואני רוצה שיהיה לי קצת כסף כדי לא להיות רעב. אני רוצה לעשות טוב לאנשים אחרים. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי בפנים. אני רוצה להיות מאושר. מי לא, בעצם?

הרבה דברים אני רוצה לעשות כאן במילווקי, במיוחד עם הילדים והנוער. אני רוצה ללמד אותם על ישראל. ללמד אותם עברית. להביא אליהם לכיתה את הבית שלי, את אילניה.

ויותר מכל אני רוצה שהם ירגישו שישראל זה הבית שלהם, שיאהבו את ישראל. שיאהבו אותי, שירצו לחיות בישראל, שירצו להיות יהודים, שירימו את הראש ברחוב ולא יתביישו בזה. שבתיכון ילכו עם המגן דוד בחוץ, ירצו כשיגדלו לחיות חיים כיהודים, עם אישה יהודייה וילדים יהודים קטנים. שיחיו לפי ערכים שסיגלו לעצמם וישמרו על המורשת שלהם. כי אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילם. שיקבלו את ההחלטה הזאת ויבחרו בדרך.

אני רוצה המון דברים, וזה משתנה עם הזמן. לפני הגעתי לכאן לא ידעתי שאני רוצה בכלל את הדברים האלו, אבל עכשיו אני כן. וזה מה שבאמת משנה. אני חושב פתאום על כל הרצונות שזנחתי בדרך, כל מה שויתרתי עליו תוך כדי. בית קברות ענק של רצונות שהיו ואינם. המחשבה על הרצונות תמיד באה 'קומפלט' עם הספק הזה. למה בעצם ויתרתי? אולי עשיתי משהו לא נכון?  האם הדברים שאני רוצה עכשיו הם אלו שיעשו אותי מאושר?

אז נכון להיום, אין לי כל כך תשובה סגורה. כנראה שאני לא אציל את העולם, ולא את העולם היהודי, אבל כשאני מרגיש שאני משפיע על בית ספר אחד. כיתה אחד. תלמיד אחד; אז עשיתי את שלי – וזה ממלא אותי באושר כזה לרגע שכבר יש לי כוח להמשיך הלאה. האם אני מאושר היום? זה יותר כמו לחיות מרגע אושר אל רגע האושר הבא, והזמן שביניהם.

לפני הרבה זמן עשיתי עם עצמי הסכם, שאלמד איך להמשיך לחיות עם כל מה הדברים שקורים, הטובים והרעים. אני יודע שיש לי את היכולת להמשיך קדימה, כי אני באמת מאמין שבסוף – יהיה בסדר. כמו בשיר "להפסיד לניו יורק" של מוניקה סקס (שווה שמיעה) – הקלישאות תמיד מנצחות.

בשבועות האחרונים אנחנו נמצאים בשיא העשייה לקראת יום הזיכרון, עובדים עם הילדים על הטקס, מעבירים פעולות. האתגר הכי גדול פה, הוא חד משמעית , לנסות לחבר את הילדים לרעיון של יום הזיכרון- אנחנו זוכרים את אלו שנפלו, מי הם היו, איך הם חיו, ואיך הם נפלו. בארץ, זה מאוד טבעי כי כולנו חיים את זה, כולנו מכירים סיפור של מישהו שנפל, מהמשפחה, מהחברים , מהמושב. והילדים.. להם אין את זה במציאות שלהם, החיבור הרגשי שלהם ליום הזיכרון חייב להיעשות ממש מההתחלה, וכל החיבור הזה יהיה דרך מה שאנחנו ניתן, הישראלים, כי קשה לאמריקאי להבין מה זה אומר, ואין להם שום דבר דומה או מקביל.

"קשה לי להבין איך המשפחות יכולות להמשיך הלאה, זה נראה לי קשה מנשוא – לחיות עם הזיכרון של זה שנפל יום יום" אמרה לי היום תלמידה מכיתה ז'. "עובדה" אני עונה, הם חיים, ממשיכים הלאה, עם הזיכרון שעדיין שם. חלק מהם, חלק שלא ייאבד ולא ירפה לעולם. אך זה היצר הזה שנמצא בכולנו, החיות שבנו. ועם כל הקשיים, ועם כל האתגרים, כולנו חייבים להמשיך הלאה, זאת קריאה מפנים.

"להיות חייל זה דבר נורא. אמנם ברור לי שהמטרה של צה"ל היא להגן על ישראל" אומר לי תלמיד מבריק אחר מכיתה ו' "אבל אתה צריך להיות מוכן להרוג אנשים ". "אתה צודק" אני דואג להבהיר "אבל אנחנו עושים את מה שאנחנו חייבים, מלאכה שהיא שחורה בשביל להגן על דבר שהוא טהור, ונקי, הזכות שלנו להתקיים במדינה משלנו, לחיות חיים בטוחים שהם שלנו על פי ערכים שהם שלנו". ותוך כדי רצה לי בראש המחשבה- באיזה מציאות מעוותת אנו חיים? מציאות שבה אני אסכן את החיים שלי, אעמיד עצמי במצב שבו אם אצטרך, אקח את החיים של מישהו אחר. חיילים שילמו בחייהם למען החיים שלנו בארץ. איך אני מסביר את זה לתלמיד בכיתה ו', שהכי קרוב שיגיע למלחמה יהיה משחק של לייזר טאג עם חברים?

אני רוצה שהכל יראה לי ברור הרבה יותר, מהי ההחלטה הנכונה. מהן המילים הנכונות. מה אני צריך לעשות עם הכול. ועם הזמן אני מבין שנכון, או לא נכון, לא תקף עבור הדברים החשובים באמת.

לפוסטים קודמים:

1. מי אני

לפוסטים הבאים:

3. חגים

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: