שנת שירות בלונדון 2

איתי פלטי

איתי פלטי, שנת שירות של הצופים והסוכנות היהודית בלונדון

התקופה שהפחידו אותי ממנה

תקופה ארוכה עכשיו אני צריך לכסות, אני בקושי זוכר כבר מה עבר מהחודש האחרון. הייתי בארץ, במצעד החיים בפולין, יום השואה עבר פה, וגם יום הזיכרון וחגיגות יום העצמאות. כל כך הרבה עבר, וכל כך הרבה תובנות הגיעו אלי. אז מאיפה להתחיל?

נתחיל מישראל, התקופה הכי עמוסה שלי היא לקראת החזרה לישראל. היו לנו אירועים בשבט, מחנה, ועוד אירועים נוספים שהתחייבנו להגיע אליהם. ידענו, שבסוף התקופה אנחנו עולים על המטוס ויוצאים לחופשה בארץ. נראה לי שהתקופה שהכי התגעגעתי לארץ הייתה התקופה לקראת החזרה, ידעתי מה הולך להיות לי עוד מעט, ים, שמש, משפחה, חברים. העבודה הרבה התישה ועייפה אותנו וכבר לא יכולנו לחכות לחזרה.

ואז הכל נגמר, עלינו על המטוס והגענו הביתה. הביתה? איפה זה הבית עכשיו? איפה הבסיס שממנו יוצאים? האם חזרתי הביתה לביקור? או אולי טסתי לחופשה בישראל? זאת הייתה שאלה שלא הפסיקה להטריד את מוחי. גם בארץ בזמן הביקור כל הזמן לא ידעתי את התשובה. בשבועיים שלי בארץ הרגשתי שבאתי לארץ לבצע כמה משימות, לפגוש כמה אנשים, לתפוס טיפה צבע בשמש, ואחרי זה לחזור ללונדון למציאות, לחיים האמיתיים. ישראל הייתה כמו עולם מקביל. אמנם עבדתי טיפה מישראל, אבל התחושה הייתה של עולם מקביל. כל מה שאני עושה בארץ לא קשור לעבודה שלי בלונדון, בישראל לא מבינים כל מה שאני עושה בלונדון, ובלונדון לא מבינים לגמרי מאיפה באתי בישראל. ממש שני עולמות נפרדים. אבל דבר אחד הרגשתי שחזרתי לארץ. יהורם גאון כתב בשיר שלו "מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור", ובאמת רק כשיוצאים מהארץ, מבינים כמה זה כיף לחזור.

שבעה חודשים היה לי חסך מישראל. הייתי בארץ אחרת עם תרבות ומנהגים שונים, וסוף סוף קצת ישראל! כל כך כיף לחזור. נראה לי שזה אותו דבר כמו שאומרים שהמרחק מקרב בין אנשים, לפעמים צריך הפסקה אחד מהשני, לפעמים זה הכרחי להתגעגע. ובאמת, רק כשחזרתי לארץ לביקור, הבנתי כמה אני מעריך את הארץ שלי. את האווירה הישראלית ברחוב, את האנשים החמים, הכנים, והאמיתיים, את החוצפה הישראלית, וכמובן, אי אפשר לשכוח את המזג אוויר! פתאום הערכתי את כל מה שיש בארץ, פתאום הבנתי כמה טוב בארץ, ויותר מכל, למה אנשים שגרים בחו"ל לא מצליחים (או בכלל לא רוצים) להתנתק מהארץ. ביום יום אנחנו מתעסקים בדיוק עם האנשים האלו – ישראלים שיצאו מהארץ מסיבות שונות – עבודה, תנאים אחרים, איכות חיים, או סתם הזדמנות חדשה. בדיוק בשבט שלנו נמצאים כל הישראלים האלו, כל הישראלים שנמצאים מחוץ לישראל מסיבה כזאת או אחרת, ובמודע (או לא מודע), לא רוצים להתנתק מישראל. חשוב למשפחות האלו להישאר ישראלים, שהילדים שלהם יגדלו ישראלים, וכמובן התחושה שישראל תמיד תהיה הבית.

מישראל טסנו לפולין כדי להשתתף באירוע מצעד החיים. על המצעד כתבתי כתבה קצרה לניוזלטר של הצופים שיוצא פעם בחודש. נראה לי שהבהרתי שם הכי טוב את התחושות שלי והתובנות שלי מהמסע:

בשבוע שעבר יצאנו, קומונת שנת השירות של הצופים והסוכנות היהודית בלונדון, לאירוע מצעד החיים בפולין. אחרי חופשה של שבועיים בארץ, ים, שמש, משפחה וחברים, חזרנו ישר לעבודת השליחות הציונית, אבל הפעם לא בשטח השליחות – בריטניה, אלא בפולין.

בשבוע הזה, יוצאים משלחות מכל העולם למסע לפולין. המסע עובר במספר גטאות, מחנות ריכוז, ומחנות השמדה, וכן באתרי הנצחה נוספים. בסוף המסע, צועדים ביחד כל משלחות העולם מאוושוויץ לבירקינאו במטרה להנציח בצורה חזקה ומשמעותית את זיכרון השואה. השנה צעדנו יחד עם כ-11,000 אנשים שכללו ניצולים, חיילי ומפקדי צה"ל, וכן יהודים מעשרות מדינות שונות. בסוף המסע התקיים טקס גדול שבו דיברו פראנק לואי, וכן בני גנץ.

אנחנו, הקומונה, היינו חלק מהמשלחת הבריטית למצעד החיים. יצאנו באדיבות תרומה נדיבה של מייסד המשלחת – סקוט סאונדרס. היינו מחולקים בין קבוצות שונות של תנועות נוער בריטיות ציוניות וקבוצות של סטודנטים. ניתן לומר שבמשלחת כזאת, דרך החיבור הריגשי שנוצר במסע, הצלחנו להבין יותר לעומק את הקהילה שאנחנו עובדים איתה מדי יום בלונדון, וכן תחושת השליחות התעצמה. הרגשנו שאנחנו לא רק מייצגים תנועה או מדינה, אלא מייצגים רגשות, תחושות, ותובנות שונות.

דבר מעניין שנבע מהשילוב שלנו בקבוצות היה ההשוואה בין צעירים בריטים לצעירים ישראלים בנוגע לנושא זיכרון השואה, זהות יהודית, ועתיד העם היהודי. לעיתים הרגשנו כאילו הבריטים באו למסע פחות מיודעים בנושא, הרי הם לא בהכרח למדו יחידת בגרות שלמה על השואה, אך בדיונים מעמיקים הבנו דילמה אשר יהודים מחוץ לארץ מתמודדים איתה מדי יום– האם אני יהודי בריטי, או בריטי יהודי? מה בא קודם, הלאומיות שלי או הדת? דיונים כאלה התפתחו לא רק כשמדריך המסע העלה שאלות, אלא גם במלון בערב. שאלה פשוטה שנשאלה הייתה: אם נבחרת ישראל בכדורגל תשחק נגד נבחרת בריטניה, את מי היית מעודד, נשמעת לכאורה קלה, אבל בסופו של דבר מעלה דיון מעמיק וסוער על הזהות העצמית ואיפה כל אחד נמצא.

בסוף המסע, צעדנו יחד מאושוויץ לבירקינאו. החוויה הייתה חד פעמית ולא ניתנת לתאר את תחושת הגאווה שהייתה לנו, הרגשנו כולם חלק מאותו עם ללא שום קשר לארץ המגורים. המצעד הוא אירוע משמעותי אשר בו אלפי אנשים משתתפים וביחד הופכים את מה שפעם היה צעדת המוות למצעד החיים.

אנחנו בקומונה, הרגשנו כי דרך המסע עשינו שליחות משמעותית בקרב יהדות בריטניה, וכך גם הגענו לתובנות חדשות עם עצמנו.

 

אחרי פולין, חזרנו ישר להכנות לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, זאת התקופה שהכי הפחידו אותי ממנה בשליחות. בכל ההכשרות, בכל הסמינרים, החפיפות, הפגישות, אמרו לנו שהזמן שישראלי בחו"ל הכי מתגעגע זה ביום הזיכרון. ביום הזיכרון, אתה לא מבין למה אתה לא פה ("פה", הכוונה היא לארץ), למה אתה לא עומד על קברי החללים או משתתף בטקסי יום הזיכרון מהשכונה שלך. היה לי קשה לא להיות בטקס יום הזיכרון בשבט הצופים שבו גדלתי בארץ (שבט אביב), בטקס של בי"ס או בשירה בציבור בגן העיר מול בניין עיריית תל-אביב.

הרעיון היה שנביא את חניכי השבט לטקס יום הזיכרון של השגרירות פה, ולפני כן, נעביר פעילויות לחניכים באותו מקום. לאחר התגלגלות אירועים לא צפוייה, אנחנו – הקומונה, ועוד חניכה שלי בשבט (חניכת קורס ההדרכה), רומי גודמן, שרנו בטקס את השיר "חורף 73". מה שהיה יפה בטקס הוא שהזמרים ששרו, הקריין, וכל מי שהשתתף, היו אנשים מתוך הקהילה הישראלית בלונדון, לא הביאו זמרים מישראל או מקריאים, אלא הקהילה עצמה הייתה מהות הטקס. הקהילה שזוכרת ומנציחה, הקהילה הישראלית בלונדון היא זאת שנותנת את הכבוד הראוי לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.

הפעילויות שהעברנו לחניכי השבט היו סביב יום הזיכרון בישראל – איך היום הזה נראה? איך נראית הצפירה? הרי תמיד שמעו על הצפירה, והרבה מהם היו בצפירה בישראל מתישהו בחיים שלהם, אבל לא כולם באמת מבינים מה זה אומר שיש צפירה ושמכוניות על נתיבי איילון עוצרות. זה משהו שאי אפשר אפילו לתאר אותו  פה בלונדון. הפעם דיברנו על משמעות היום בקו התפר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, על החיבור של "חללי מערכות ישראל" ו"נפגעי פעולות האיבה" באותו היום. בדיון שהעברתי, בכוונה עצבנתי את החניכים. בכוונה שאלתי שאלות כמו: למה מישהו שנהרג בקרב בזמן שהוא הגן על ישראל נזכר באותו יום כמו מישהו שנהרג בפיגוע? איך זה בכלל הגיוני ? האם זה אותו הדבר?  אחרי הדיון הרשיתי לעצמי לומר את הדעות האמתיות שלי. בדיונים כאלה, אני אוהב לגרות את המחשבה של החניכים, שיתעצבנו עלי ויגידו מה שהם חושבים על הנושא, שילחמו על זה, שינסו לשכנע אותי – כי ככה בסוף הם משכנעים את עצמם ומגיעים לתובנות עם עצמם לגבי היום הזה.

בערב יום העצמאות הייתה לנו פעולה בשבט. החלטנו שלמרות שיש עוד שעתיים לצאת יום הזיכרון ותחילת יום העצמאות, אנחנו חייבים להעביר פעילות יום העצמאות. העברנו פעולות כיפיות ומגוונות על יום העצמאות, כאשר שיא הפעולה הייתה מסיבת יום העצמאות שעשינו בשבט – רק השבט הפעם, בלי הורים או אנשי קהילה. רק חניכי, מדריכי, ופעילי השבט. שמנו מוזיקה בעברית, הבאנו פיתות, חומוס, וחטיפים ישראלים, וכמובן רקדנו המון. הבאנו מהארץ סיכות של על"מ למטרת תרומה, אלו  סיכות פשוטות של דגל ישראל שלא חשבנו שימכרו יותר מדי, אבל עמותת על"מ ביקשה מאתנו לנסות ולקדם את זה  – אז אמרנו שננסה למכור אותם. כל חניכי השבט בסוף, קנו את הסיכות, אף אחד לא וויתר. היינו כל השבט עם סיכות מהבהבות של דגלי ישראל, והייתה אווירה ממש טובה.

מיד אחרי המסיבה בשבט, המשכנו למסיבת יום העצמאות של "הבית הישראלי". גם זה היה משהו מעניין: כ- 300 ישראלים בלונדון, שכמו שאמרתי קודם, לא מוכנים להתנתק מישראל. אמנם השירים לא היו הכי עדכניים שיש (כי זה מה שהתאים), אבל הייתה אווירה כל כך ישראלית וכל כך כיפית. כולם הכירו שם את כולם, גם אנשים שלא הכרנו – מיד התיידדנו איתם. פשוט ראינו שהישראלים פה מחפשים את המקום להיות בו ישראלים, ושוב אגיד – לא מוכנים לוותר על להיות ישראלים!

למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, באתי לעזור בארוחת בוקר עסקית במלון הסאווי (Savoy) בלונדון. למי שלא מכיר, המלון הזה הוא אחד מהמלונות הכי יוקרתיים בלונדון ופה יוקרה זו לא מילה. זה מלון שאתה נכנס בו לשירותים ויושב שם מישהו שפותח לך את הברז, שם לך סבון ביד, ומשפריץ עלייך בושם, וכמובן מבקש טיפ אחר כך. האירוע היה אירוע התרמה לארגון ה-UJIA בו אני עובד, באירוע נכח גם שגריר ישראל בבריטניה – דניאל טאוב, ועוד אנשים חשובים בקהילה. אחד מהתפקידים שלי באירוע היה למכור כרטיסי הגרלה (וכמובן גם אכלתי). לגבי מכירת כרטיסי הגרלה – נדהמתי, הייתי המום מכמות הכסף שאנשים תורמים רק בגלל שמדובר בישראל. גם היהודים פה (שלא מדברים עברית, ושאין להם חוצפה ישראלית), שהם בריטים לגמרי, לא מוכנים להתנתק מישראל. פה זה התבטא בתרומות. אבל כשמדובר על חינוך בארץ, או רפואה, או כל נושא מושך אחר, היהודים בבריטניה פותחים את הארנק ורק נותנים, אפילו בלי לחשוב – כי זה מה שמקשר אותם לישראל.

בערב באותו יום, כל חברי הקומונה היו באירוע יום העצמאות הגדול של הפדרציה הציונית. כמובן שהיינו שם על חאקי כדי לייצג. האירוע היה אירוע יום העצמאות הכי גדול באירופה, אליו הגיעו אמנים וזמרים שונים כמו עברי לידר, סטנדאפיסטים, והמופע הסופי הגדול היה אישתר עם אלבינה. האירוע היה גדול ומרהיב. אלפי יהודים וישראלים מרחבי אנגליה באו לאירוע ועמדו ביחד. אנחנו, הקומונה, היינו שם עם חניכי השכבה הבוגרת של השבט. כמובן שלאחר האירוע היה אפטר פארטי והייתה לנו הזדמנות להצטלם עם עברי לידר.

את הבלוג הזה אני רוצה לסיים באירוע משמעותי שהיה לנו בשבט – יום צופה. כמיטב המסורת פה בשבט, כל שנה בל"ג בעמר, חניכי השבט עוברים פעילות בפארק בצפון לונדון, לומדים על צופיות ועוברים דרגות בטקס עם ההורים. לאחר הטקס הדלקנו מדורות ואכלנו מכל המטעמים שהורי השבט הביאו עמם. האירוע היה אירוע משפחות שבו הרגשנו באמת כמה שהשבט פה זה קבוצה של משפחות שיש לכולם מטרה אחת משותפת – לא להתנתק מארץ! בעצם, השבט הוא משפחה אחת גדולה.

למה אני מסיים דווקא בזה? כי ישר לאחר יום הצופה ומדורות ל"ג בעמר, אמא של חניך מהשבט פרסמה מאמר. לאחר קריאת המאמר הבנו עוד יותר כמה חשובה ומשמעותית העבודה שלנו פה. המאמר פורסם בבלוג שנועד לישראלים בחו"ל,  שם הבלוג אומר הכל לגבי הישראלים שחיים פה בלונדון: "תכף נשוב", או באנגלית BRB (Be Right Back). אני ממליץ בחום רב לקרוא את מה שהיא כתבה! זה באמת משקף את התחושות שאנחנו מנסים להעביר פה.

המאמר דרך הלינק: http://www.brb.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%98/

בנתיים אני אחזור לעבודה שלי פה.

להתראות עד הפעם הבאה!

נשתמע,

איתי

 פוסטים קודמים:

1. על עצמי

 

פוסטים הבאים:

3. אפשר לקרוא לזה אליטיזם?


  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: