מתל אביב למסצ'וסטס 2

עידן טרם

עידן טרם, שליח קמפוסים במסצו'סטס

פרק 2 – ברוך הבא לג׳ונגל

בפעם האחרונה נפרדנו בנתב״ג, בתחילת חודש אוגוסט.

אני כותב את הפרק השני בנסיעת רכבת לניו יורק, כחצי שנה לאחר שהתחלתי את המסע באמריקה. אני יושב ליד החלון ברכבת שחוצה את מדינת קונטיקט, מנסה לארגן את המחשבות כדי לשפוך אותם על הנייר. הצצה חטופה מבעד לחלון, בתים קטנים ולבנים שנראים כאילו שניקנו באיקאה, עצים עירומים מעלים עומדים בגאון למרות עליבותם, הם יודעים שבקרוב האביב והם יוריקו שוב ובסתיו הירוק יאדים ויצהיב והנוף העצוב שמשתקף אלי מהחלון יהפוך לחגיגה צבעונית ועצובה שבתומה יופשטו העצים שוב וחוזר חלילה…

הנוף הציורי הזה שנראה כמו תמונת רקע על צג המחשב, בכוחו לרסק שנים של חומות הגנה ציניות.

״האדם הוא תבנית נוף מולדתו״, היום אני מוצא את המשפט הזה נכון במיוחד. גגות תל אביב על דודי השמש העגולים המעטרים אותם, הרעש האורבני, שנים של אינתיפאדות, דוחק כלכלי, השלמה עם ״המצב״. כל זאת ועוד הפכו את החברה שלנו לחברה צינית, מנותקת, אוטיסטית. חצי השנה האחרונה פקחה לי את העיניים, כמה קל לחיות בגלויה, כשהמטרד היחידי הוא כמות השלג הצפויה לרדת בסוף השבוע.

אני פה יותר מחצי שנה, חצי שנה שאני גר לבדי, בבית ברחוב ספרינג, בית ויקטוריאני יפייפה בן יותר ממאה שנים בעיירה קטנה בשם אמהרסט במערב מסצ׳וסטס. חצי שנה שאני נוקע את הלשון בניסיונות להגות את שם המדינה שעברתי אליה: מה-סה-צ׳ו-סטס, צחוק הגורל שאני עם בעיות הדיקציה שלי קיבלתי מקום שלהגיד אותו נשמע כמו תרגיל אכזרי של קלינאית תקשורת.

 אתגר ראשון מאחורי אני יודע להגיד איפה אני גר.

ברוכים הבאים למקום העבודה שלך,  ״בית הלל״-הבית לחיים יהודיים באוניברסיטת מסצ׳וסטס. המשרד שלי נראה כאילו הוא נתקע בשנות השמונים (גם הצוות). לנשום עמוק ולהתחיל לעבוד. אוקי, אז… מה עושים? איך מתרגמים חודשים של הכשרה, עשרות שיחות וסימולציות לכדי שיחה עם סטודנט שצעיר ממך כמעט בעשור. על מה אני מדבר איתם בכלל? הרי העולמות שלנו כל כך שונים, מכנה משותף: צאצאים של זרע אברהם, לך תבנה מערכת יחסים על בסיס אזור חלציים היסטורי משותף. סטודנט אמריקאי ממוצע באוניברסיטת מסצ׳וסטס זאת הגשמת כל קלישאת סרט קולג׳ אמריקאי שראית- בתי האחווה, פוטבול, מסיבות מטורפות והמון המון בירה זולה. ברוכים הבאים לג׳ונגל אמר לי אחד הסטודנטים ״ZOOMASS״!  אחת מהאוניברסיטאות היותר ״מסיבתיות״ בארה״ב (party school בהגדרתם) סטודנט שמגיע ללמוד פה יודע שהוא מגיע ללמוד ולהתקרחן. 25,000 סטודנטים, עשרה אחוזים מהם יהודים, יש עם מה לעבוד פה, שיהיה לי בהצלחה.

איך מביאים את ישראל לקמפוס? איך מחברים סטודנטים יהודים למדינה? כשהגעתי לפה הקשר היה לי ברור מאליו: יהדות מגיעה יחד עם ישראל וההפך.  מהר מאוד הבנתי שהקשר לא מחייב.  הדרך הכי טובה להדגים את זה היא באמצעות שרשרת מגן דוד, ראיתי לא מעט סטודנטים שעונדים מגן דוד על צווארם, איזה יופי יש פה מלא אוהבי ישראל – חשבתי לעצמי. אבל מהר מאוד הבנתי שהמגן דוד שמסמל עבורנו הישראלים את הציונות ומדינת ישראל מסמל עבורם את הקשר להיותם חלק מהעם היהודי ולאו דווקא לישראל.

ברגע שנפל לי האסימון שהקשר אינו מחייב, היה ל יותר קל להבין מה אני צריך לעשות פה: ליצור את המחויבות, לחזק את הקשר שבין זהות יהודית לבין מדינת היהודים, קשר שממש לא מובן מאליו. העבודה הזאת לא מגיע עם ספר הוראות, מה לעשות ואיך לעשות. זאת עבודה של צעדים קטנים, שניים קדימה אחד אחורה, אבל ברגע שאתה לומד לרקוד את הריקוד הזה, זאת התחושה הכי מתגמלת בעולם…

מה עשיתי פה בשנה האחרונה, ניסיתי לחבר את הסטודנטים לישראל באמצעות התרבות. הזמנתי את הראל סקעת ששר ודיבר על מוזיקה וגאווה בישראל. הטסנו לכאן את אייל רוב,DJ  תל אביבי ממרתפי המועדון האהוב עלי, שניגן מיקסים של זוהר וסוליקו למאה סטודנטים שלא הפסיקו לרקוד. דיברתי גם על פוליטיקה ועל הקונפליקט, התמודדנו  עם הפגנות אנטי ישראליות במבצע עמוד ענן, לימדתי עברית וייעצתי לקבוצה פרו ישראלית מדהימה. אבל לא סתם חכמים אמרו "אין טוב ממראה עיניים" – למזלי הייתה לי את הפריוולגיה לרכז את פרויקט תגלית בקמפוס, משלב איתור המועמדים עד הטיול עצמו.

הצלחתי להכפיל את כמות המשתתפים משנה קודמת ולהוציא כמעט 200 סטודנטים מהאוניברסיטה לטיול משנה חיים בישראל. לכתוב על חוויית התגלית זה שווה בלוג שלם בנפרד, אנסה להעביר את תחושת ה"שליחות" בסיפור קצר על סטודנט שסיפר בתחילת הטיול שהוא חצי יהודי וחצי נוצרי, שהוא בשלב בחיים שהוא רוצה לאמץ דת, אבל לא בטוח באיזה דת לבחור, היות והוא גדל על ברכי שתי הדתות. מספר ימים לאחר מכן, ערב שישי ברחבת הכותל הגדושה באלפי מתתפללים וכמעט בלתי אפשרי לראות את הכותל עצמו. אני עם החוצפה הישראלית שלי תפסתי אותו ביד והצלחתי לפלס לו גישה לכותל, 2000 שנה יהודים מכל העולם חלמו על הקיר הזה והוא עכשיו שלך בדיוק כמו שהוא שלי. העיניים שלו נצצו (גם שלי אני מוכרח להודות) , הוא הניח את הראש על הכותל ונעמד שם דקות ארוכות, יומיים למחרת הוא כבר חגג בר מצווה לראשונה בחייו.

זאת לא עבודה פשוטה להיות שליח, הבדידות , שינוי מזג האויר הקיצוניים (נעים מאוד שלג), הפערים התרבותיים, הגעגועים… רכבת הרים של רגשות. זה היופי בעיני בעבודה הזאת, בחצי שנה נעתי בספקטרום הרגשות כמו מטוטלת. אבל תחושת "השליחות" שהרגשתי באותו ערב קר ברחבת הכותל ועוד המון רגעים קטנים אחרים מחזקים אותך כל כך, אני מסיים את השנה הזאת אדם אחר ומודה כל יום על ההזדמנות שניתנה לי לשנות ולהשתנות.

 

הפוסטים הקודמים:

1. תל אביבי במסצ'וסטס

  • תגובות
10
  1. 14 בדצמבר 2013 at 20:34דנה שטרן - השב

    היי, אני מעוניינת לנסות להגיש מועמדות להיות שליחה כמוך. יש לי התלבטויות רבות והייתי שמחה לדבר איתך אם אפשר, אפילו להתכתב. החשש העיקרי שלי הוא הבדידות.. במידה ולא אכפת לך לשתף יותר אשמח לדבר דנה.

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: