עמוד ענן באוסטרליה

כשביקשו ממני לכתוב בלוג על השליחות, אמרתי בסדר אין שום בעיה אני אשלח לכם את זה בסוף השבוע. מאז עברו חודש וחצי ו12 טיוטות שונות שמנסות להעביר את השליחות בבלוג. כמו שאתם יכולים להבין, להסביר בכמה מילים חוויה שכזו, זה אתגר לא קל. אבל אני בהחלט אנסה.

שלום, קוראים לי ליאורה ואני שליחת הסוכנות היהודית באוסטרליה וניו זילנד להתאחדות הסטודנטים היהודים, ארגון בשם AUJS. הגעתי לפה לפני פחות מחצי שנה אבל ההרגשה היא שאני כאן כבר שנים. זה מדהים כמה דברים קורים בפרספקטיבה של שליחות, שבוע הוא שווה ערך לחודש וחודש הוא שווה ערך לשנה. הכל קורה מהר, ולמרות שאמרו לי שבאוסטרליה הקצב הוא אחר, אני לא מספיקה לעשות אפילו חצי מהדברים שהייתי רוצה.
כשחשבתי על מה אני אספר פה, עלו לי המון רעיונות, אולי על טיול או על הארגון, אבל האמת שהשליחות שלי היא בעיקר האנשים. במסגרת העבודה אני זוכה (וזו בהחלט זכייה) לעבוד עם סטודנטים מכל רחבי היבשת על פרויקטים ואירועים שקשורים ביהדות, מנהיגות, דיפלומטיה ציבורית וישראל.
לפני 5 וחצי חודשים כשהגעתי לכאן, אני זוכרת שישבתי במשרד, בייאוש. לא הצלחתי להבין איך אני מתחילה שליחות, מה הצעד הראשון? עם מי מדברים פה? על מה מדברים פה? ומה אני שליחה אחת יכולה לעשות בארגון של אלפי סטודנטים שפזורים בשתי מדינות במרחקים של אלפי קילומטרים והכל כל כך רחוק מהבית. ההלם היה גדול, זה לא היה הלם זה היה שוק. שום דבר לא יכול היה באמת להכין אותי לסוג העבודה הזאת.
ואז התחלתי, שבוע וחצי של חפיפה שהסתכמה בלדבר עם בוגרים של הארגון, חברי ההנהלה (שכולם סטודנטים בהתנדבות מלאה) וסיורים במלבורן. אחרי שבוע וחצי של חפיפה יכולתי להגיד בעיקר שהמזג אוויר פה משוגע ושאם ירד ברד בבוקר זה ממש לא אומר שהשרב לא יגיע בצהריים.
אבל עדיין לא הבנתי מאיפה מתחילים. החלטתי לקבוע טיסה לסידני לשבוע השלישי של השליחות שלי, כדי להכיר את הסטודנטים שלי שם ולהבין את הארגון עובד בקמפוסים שם. (סליחה, לא ציינתי, אני גרה במלבורן אבל פעם בחודש או חודשיים אני טסה ליעד אחר באוסטרליה או ניו זילנד כדי לעבוד עם סטודנטים שבדרך כלל אני עובדת איתם דרך הסקייפ או המייל). בשלושה שבועות הראשונים שלי לא הצלחתי להבין מה אני אמורה לעשות בארגון, למה אני פה ואיך אני בכלל גורמת לאנשים להקשיב לרעיונות שלי מבלי לבטל אותם.
ואז זה קרה. מבצע עמוד ענן החל בארץ, בתור בוגרת של בן גוריון שחוותה איזה גראד או שניים ובעיקר כי חברים שלי והמשפחה שלי היו גם בחזית וגם בעורף, החלטתי שאני חייבת לעשות משהו, אפילו שאני בצד השני של העולם.
התקשרתי לסטודנטים שלי וביקשתי שנעשה משהו, אפילו משהו קטן כמו ללבוש חולצות אדומות ולהצטלם. הם לא התלהבו מהרעיון וחשבתי שבזה נגמר הסיפור והפעילות שלי תסתכם בכתיבת סטאטוסים של תמיכה בפייסבוק.
ואז הגיע הטלפון, "ליאורה תפתחי את הפייסבוק שלך, Code Red". דף אחד ששינה הכל. סטודנטים החליטו שהם רוצים לעשות משהו אבל במקום לחשוב בקטן הם החליטו לחשוב בענק. במשך 4 ימים הם ישבו ימים ולילות שלחו הודעות לכל אדם אפשרי שהם הכירו ברחבי העולם ואני לשליחים בבקשה אחת, לבשו אדום כאות תמיכה בתושבי ישראל. ההיענות לפרויקט הייתה מדהימה קיבלנו מאות תמונות מרוב העולם, אלפי מכתבים ופניות ובעקבות היוזמה הקטנה שלהם נוצר שיתוף פעולה מדהים באוסטרליה של תנועות הנוער , הקהילה היהודית וארגונים יהודים וציונים, תושבים, ושל ארגון הסטודנטים  AUJS ובאותו יום היו 4 עצרות תמיכה של אלפי אנשים, במלבורן, סידני, פרת וקנברה . אלפי אנשים שצבעו את הרחובות באדום. המטרה של היוזמה הייתה מעבר לתמיכה, לגרום לאנשים לשאול, למה אתם כאן, למה דווקא אדום ודרך הצבע להסביר על המתרחש באותו זמן בישראל. ביום של העצרת הייתי בסידני, עיר זרה לא מכירה כמעט איש, עמדתי גם אני באדום ובכיתי. באותו רגע הבנתי למה אני שם ונזכרתי למה רציתי לצאת לשליחות.

"הצבא האדום"

חצי שנה לאחר מכן, אחרי פעילות אינסופית לא רק במישור ההסברתי, אלא גם סמינרי מנהיגות, עבודה של אחד על אחד, אירועים חברתיים כמו על האש בקמפוס ועוד ועוד, הסטודנטים שלי מוציאים לאור את הפרויקט החדש שלהם "My Israel". לראות את ישראל לא דרך כותרות, אלא דרך אנשים. לפרויקט נבחרו 9 אנשים מדהימים שמציגים רבדים שונים בחברה הישראלית, מראים מורכבות ודילמות שקיימים בכל דמוקרטיה. על איך הגענו לפרויקט הזה ועוד קצת על השליחות לא רק בפן ההסברתי פוליטי אני אספר בבלוג הבא.

אתם מוזמנים להכנס ל www.aujs.com.au/myisrael להתרשם מהפרויקט החדש וכמובן לשתף את הסיפור הישראלי שלכם.

פסח שמח,
ליאורה

  • תגובות
10
  1. 27 במרץ 2013 at 19:13בר - השב

    במילה אחת - אדיר! עשית חשק מטורף לשליחות והצלחת להעביר יותר ממה שאת חושבת.

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: