״הרומן שלי עם תדמית ישראל בעולם״- נגה ויזר

״הרומן שלי עם תדמית ישראל בעולם״- נגה ויזר

נגה ויזר, בוגרת מכללת ספיר והלל במכללה וכיום שליחת קמפוסים בהלל 818, לוס אנג׳לס מספרת לנו כיצד החל הרומן שלה עם תדמית ישראל בעולם, ועוד קצת על מהי השליחות בעצם

*להגשת מועמדות לשליחות הארוכה לחץ כאן

 

הרומן שלי עם תדמית ישראל בעולם התחיל לפני ארבע וחצי שנים, כשנתקלתי בפעם הראשונה בחיי בדוכן של תנועת ה-BDS. הוא עמד בכיכר מרכזית בעיר סטודנטיאלית בדרום צרפת ותוחזק על ידי כמה צרפתים וצרפתיות שהקשר בינם לבין פלסטין עדיין מעלה בי תהיות. הם צעקו, דחפו חולצות ועלונים לעוברים ושבים והצביעו על מפות מתקופות שונות בחייה של ישראל. עברתי לידם שלוש פעמים, ובכל פעם הרגשתי מעין להבה לא מוכרת של להט וכעס מתחזקת בתוכי. בפעם השלישית כבר ממש ניגשתי לשמוע. שעה לאחר מכן הלכתי משם. אחסוך מכם את הסיפורים על טנקים שרוצחים ילדים בחברון בכל יום שעובר ועל הפגזות שעתיות בעזה, אבל כן אומר שלאחר שעזבתי הרגשתי שמשהו בי השתנה. הכיוון שחיפשתי אחרי הצבא מצא לו מסלול – החלטתי שמקומי נמצא בשינוי המיתוג של ישראל בעולם.

נרשמתי ללימודי יחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית. לא היה לי ממוצע פסיכומטרי מספיק גבוה. נרשמתי ללימודי תקשורת בספיר במקום.

בשנה השלישית ללימודים, התחלתי לעבוד בהלל של המכללה. במהלך השנה שעבדתי שם, למדתי המון על חשיבות הקשר בין ישראל לתפוצות וכך גם שמעתי על השליחות הארוכה של הסוכנות היהודית. נרשמתי מיד, ואחרי כמה חודשים של מיונים הודיעו לי שהתקבלתי להלל 818 שנמצא בלוס אנג'לס.

לוס אנג'לס? בירת ה-BDS!

את החודשים האחרונים שלי לפני הטיסה העברתי ברבאק שלא מבייש מחזור של שייטת 13 – ראיתי סאות'פארק בלופים, קראתי ספרים באנגלית, חקרתי פוליטיקה, עברתי מלגה שנתית על ציונות – אפילו את הסמינר שלי עשיתי על תנועת ה-BDS!

ואז הגיע הזמן לעלות למטוס. הזלתי דמעות, אמרתי יפה שלום למשפחה ולחברים, ויצאתי לדרך.

הסופרווייזרית שלי אספה אותי מנמל התעופה – מישהי שעד לא מזמן הייתה עבורי לא יותר מעוד ראיון מלחיץ בסקייפ. התיישבתי באוטו שלה, ולאט לאט קלטתי שזה אמיתי. אני באמת בלוס אנג'לס. נסענו קודם כל למשרדים של ההלל, להגיד שלום לעוד אנשי צוות. לאחר מכן, נסענו אל הדירה שבה הלכתי לגור.

לאחר שנכנסתי והיא עזבה התחלתי לבכות. פתאום, כל הרבאק שבאתי איתו נעלם ואת מקומו תפסה הבדידות. אני לבד בחצי השני של הכדור.

מאותו הרגע למדתי מספר עובדות שאף אחד לא יכול היה להכין אותי אליהם:

  1. לסטודנטים שפגשתי בחודש הראשון קראו זוהר, נויה, קרן, מתי, נתי ועוד מגוון שמות ישראלים כגון אלה.
  2. לא רק שאין בקמפוס שלי BDS, אלא שלסטודנטים שלי יש קשר חברי עם מועדון המוסלמים בקמפוס.
  3. כשאמרו לי שאני הולכת לגור ולעבוד בלוס אנג'לס, שכחו לציין שאני אהיה בוואלי של לוס אנג'לס – שהוא באופן כללי עמוס ביהודים וישראלים בפרט, משמע חוות הדעת הכללית על ישראל היא חיובית.

אבל אני חושבת שהדבר המפתיע ביותר שקרה לי, ושלא יכולתי לצפות לו כלל, הוא השינוי שחל בי עם ההתמודדויות השונות בתכלית מאילו שהייתי מוכנה אליהן – הייתי כל כך להוטה להילחם בשונאי ישראל, שלא שמתי לב לדבר החשוב ביותר שאני יכולה להעביר כישראלית בחו"ל והוא – אני.נגה ויזר

מצאתי את עצמי עומדת ומספרת על הדברים שאני אוהבת בישראל, על הדברים שגורמים לי לגאווה במדינה שלי ועל הדברים שפחות; מצאתי סטודנטים שצמאים לשמוע איך זה לשרת בצה"ל ולחיות בקיבוץ ורוצים לדעת מה ההבדל בין הלימודים בישראל ללימודים בארצות הברית. התחלתי לדבר איתם ברגשות במקום בעובדות והרצון שלהם לשמוע ולשתף בעצמם לא איחר לבוא.

למדתי לבנות ולהעביר מערכי שיעור ומשחקי חברה – דבר שאינו מובן מאליו למישהי שמעולם לא לקחה חלק בתנועת נוער או כל פעילות חינוכית בסגנון; למדתי לשים את המבוכה בצד, לגשת לאנשים ולהציג את עצמי, לשבת לקפה עם סטודנטים שמעולם לא פגשתי קודם ולחשוב איך אני יכולה להעשיר את חייהם; ולמדתי שנורא כיף ללכת לראות סרט או לטייל לבד עם עצמי לפעמים.

חצי שנה כבר הספיקה לעבור. הבדידות מתחילה לפנות מקום לחוויות ואנשים חדשים ותחושת הזרות מתחילה להעלם.

אם יש איזו עצה או תובנה שאוכל לשתף בה אתכם, היא בואו פתוחים – אתם לעולם לא תוכלו לנחש מה תלמדו על עצמכם בשליחות הזאת.

ותורידו מורפיקס לטלפון.

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: