תהליך המיון לשליחות הצעירה, אודי צמח

לפני שנתיים עברתי את השלב האחרון בתהליך המיון של השליחות הצעירה. מכל התהליך אני זוכר רק רגע אחד בברור – את הרגע שבו הודיעו לי שהתקבלתי. אחרי שיצאתי מהריאיון המסכם נכנסתי לפז'ו הסטודנטים שלי וכמיטב המסורת התחלתי לסבך את דרכי ברחובות ירושלים. כבר הייתי אי שם בכאוס של אזור התעשייה בתלפיות כשקיבלתי טלפון עם קידומת ירושלמית. "אין מצב שזה המשרד של הסוכנות, רק לפני רבע שעה יצאתי משם". הרמתי. "שלום אהוד, מדברים מהיחידה לשליחות צעירה, מזל טוב, אנחנו שמחים להודיע לך שהתקבלת". "שנייה, אני עוצר בצד"… והשאר היסטוריה.

מלבד הרגע הבודד הזה יש עוד מספר רגעים שנחרטו בזיכרוני. את הראיון האישי והראיון בוועדה אינני זוכר כלל, אבל נשתמרו בזיכרוני כמה רגעים ותחושות מסדנת המיון הקבוצתית.

על צבי ים בחופה של טריפולי – לא זוכר איך הגעתי לדבר על צבי ים. אני רק זוכר שמישהו מצוות המיונים שאל אותי שאלה שגרמה לי לדבר על הסיפורים שסבא שלי היה מספר לי בילדות. איכשהו סיפרתי על זה שהוא ואחיו הקטן היו נוהגים לטייל על החוף ולצפות בצבי הים בחופה של טריפולי. אחרי שדיברתי על צבי הים חשבתי קצת לעצמי, האם צוות המיון של הסוכנות רוצה לשמוע על צבי ים? ואז הבנתי משהו שכנראה היה מפתח לחוויה שלי בתהליך המיון – הם לא מחפשים משהו ספציפי, הם מחפשים אותי… אותי עם כל המורכבויות, המחשבה והיצירתיות שאני מביא איתי. המסקנה הזו לא גרמה לי להפסיק לשקול את דבריי מפעם לפעם, אך היא סייעה לי להיפתח, להביא יותר מעצמי למיונים.

על ירחון אקדמי של בר אילן בשירותים של קרסו – בסדנה מבקשים מכל אחד מהמשתתפים להכין מערך פעילות ולדבר כמה דקות מול הקבוצה. לי נתנו מערך "על מוסיקה ישראלית". דווקא נושא שאני בקיא ואוהב, אבל הקושי היה טמון בכך שהמערך צריך להיות מיועד לסטודנטים בחו"ל. דבר אחד היה בטוח מבחינתי, אני לא אתן לעצמי להיסחף לקטע הבנאלי של סלאם ושירים של כוורת, מדריך לקייטנה שיחפשו במקום אחר. כמה ימים אחרי שקיבלתי את המייל ביקרתי אצל החבר הכי טוב שלי קרסו, קרסו נוהג להחזיק בשירותים ירחונים שונים, מבלייזר ומדע פופולרי ועד ירחונים אקדמיים. בירחון האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן היה מוקדש ליחסי חילונים דתיים ואחת הכתבות עסקה בהשפעה המיוחדת של שירי יום הזיכרון כממתנים הבדלים ומחזקים את תחושת השייכות בין חילונים לדתיים. "אני חייב להשתמש בזה". זה אכן מה שעשיתי, ערכתי את הניסוי "בלייב" על הקבוצה והסברתי על המחקר ותוצאותיו, על הז'אנר המיוחד של שירי יום זיכרון הייחודיים לישראל.

הרבה גבות התרוממו בסדנא שבחרתי בעניין שונה כל כך ועוד בזבזתי כמה דקות חשובות  על ניסוי בכיתה במקום על דיון או הרצאה פרונטלית, אבל לי היה חשוב לקחת את השיעור שלי למקום קצת אחר. באותו היו השתתפו גם מועמדים אחרים שלימים הפכו לחבריי למשלחת והם בחרו בדברים אחרים לחלוטין. אין לי מושג האם המערך היה טוב וקלע למטרה, אבל עברתי ואני יודע ששליחים שונים ניסו דברים אחרים, סטנדרטיים או פחות סטנדרטיים, בסדנא ועברו.

 

על פרדוקס המיונים ונינוחות – כשנפתחו המיונים אמרו לנו משפט שנשמע לי עד היום פרדוקסלי – "נסו להיות עד כמה שיותר אתם". הרי איך אדם יכול להיות עצמו כאשר בוחנים אותו ומסתכלים עליו? אני נינוח עם חברים, עם משפחה, אבל זה קצת יותר קשה בקבוצה חדשה של אנשים שאינני מכיר. עם זאת, לאורך השליחות הבנתי את ההיגיון שמאחורי הסדנה.  לאורך השליחות, בהזדמנויות שונות, יצא לי להיכנס לחבורות שונות עם אנשים שאינני מכיר כלל והייתי צריך להשתלב. מה שלמדתי לאורך הדרך הוא שאחד הדברים החשובים שסייעו לי היא הנינוחות. הנינוחות היא התחושה הזאת שממתנת את הלחץ בסיטואציה, שמאפשרת לך להתנהל ברוגע ובשיקול דעת וגם להוציא את "האני" הטוב שלך החוצה. איך גייסתי לעצמי נינוחות בסדנה? אמרתי לעצמי, "אני זה אני, למרות שאני מאוד רוצה זה בסך הכול מיונים, אעשה את הכי טוב שלי ואקווה לטוב".

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: