שנה הלכה, שנה באה – איילה פאר והקשר שבין צבי ים לחגי תשרי

בלי שהרגשתי, לפני חודש סימן לוח השנה שאני כבר שנה בארה"ב. והנה, יחד עם חגיגה זו, התחילה לה השנה השנייה של השליחות. שנה חדשה של אתגרים, של חידושים, של הכרות עם סטודנטים ושל חוויות חדשות. אין ספק כי השנה השנייה לא דומה בכלל לשנה הראשונה – הכל כבר מוכר, אני יודעת למה לצפות, והשאיפות שלי הן הרבה יותר גבוהות. עם זאת, סוף סוף אפשר להפסיק להיות עסוקים בלשרוד, ואני יכולה גם לעצור וללמוד, להתחבר יותר למה שאני עושה ולמקום בו אני נמצאת, לשאול יותר שאלות ולהבין יותר מי אני ומה אני עושה פה.

ראש השנה

תוך שנייה הגיעו חגי תשרי. ו-וואו, כמה שהם שונים מהחגים בארץ. ועכשיו אני גם יכולה להעריך את זה. בשנה שעברה נדהמתי מכל דבר. בראש השנה, רוב התפילות התקיימו בבניין ה"הלל" עצמו, אבל כיוון שהגיעו מאות סטודנטים (בשביל הרבה מהיהודים האמריקאים זוהי הפעם היחידה שהם מגיעים להתפלל בשנה), הועברה התפילה הרפורמית לבניין סמוך שהוא לא אחר מ… כנסייה בפטיסטית. וכך יצא ש-200 סטודנטים יהודים מגיעים להתפלל את תפילות ראש השנה, ומוצאים את עצמם מתפללים בכנסייה.
למחרת הגיע זמן התשליך. כיוון שאוסטין רחוקה כמה שעות נסיעה מהים הקרוב והמצווה מאפשרת לבצע תשליך בכל מקווה מים, התקיים התשליך בבריכת צבי ים באמצע הקמפוס. אין ספק שהצבים נהינו מחטאינו, עליהם ניסינו לכפר בעודנו זורקים לחם למים…

אבל המוזר ביותר בשבילי הייתה התחושה הכללית ברחוב. עבור 90% מהסטודנטים באוניברסיטה ומרבית תושבי העיר, היו אלה ימים רגילים לגמרי. הלימודים לא הופסקו (אפילו חלק מהמורים היהודים המשיכו ללמד כרגיל), החנויות היו פתוחות כרגיל, ועולם כמנהגו נהג. כמובן שהדבר הגיוני ולא הייתי מצפה לשינויים בגלל כמה מאות סטודנטים שחוגגים את החג, אבל לאחר 26 שנים של חגיגת ראש השנה בישראל, התחושה הזאת מוזרה – תחושת זרות. פתאום אני יכולה להבין את חיי הסטודנטים שלי, שתמיד היו "היהודי היחיד בכיתה", שמתרגשים כשהם מגלים שאחד מחבריהם באוניברסיטה יהודי, שמתרחקים מהיהדות בזמן האוניברסיטה כי "זה לא נוח", אבל מבטיחים לחזור אליה כשיתבגרו קצת וישלטו יותר בחייהם.

יום כיפור

ביום כיפור הכל מתעצם. וכאן גם מתגלים הקשיים האמיתיים של הסטודנטים היהודים, או לפחות מה שהם רואים כקשיים האמיתיים. השנה, נופל יום כיפור על משחק הפוטבול החשוב ביותר שקיים. מדובר ביריבות איומה שהסטודנטים חיים אותה לאורך כל השנה, ופעם בשנה מתאחדים כולם לצפייה במשחק ולחוויה אדירה. אז מה עשו הסטודנטים כשגילו שהמשחק נופל על יום כיפור? לא משנה כמה אני אנסה, אני בחיים לא אצליח לאחד את הסטודנטים היהודיים בקמפוס כמו שהם התאחדו לפני שנה, כשגילו שהמשחק השנה נופל ביום כיפור. הם הכינו עצומה, הופיעו בכל תחנת טלוויזיה מקומית, התראיינו לעיתונים, ארגנו הפגנות, הכל בבקשה לשנות את מועד המשחק. אבל האחדות לא עזרה והמשחק לא שונה. ביום כיפור הזה, שיתקיים עוד שבוע, יהיה מעניין. סטודנטים כבר הבהירו שהם צמים אבל הולכים לראות את המשחק, או שהם יגיעו לתפילות אבל בשנייה שהצום מסתיים הם ידליקו את הטלוויזיה ויקוו שהמשחק עדיין חי. זה רק מראה מהו סדר העדיפויות של הסטודנט האמריקאי. עוד חווית תשרי לאוסף.

סוכות

ואז מגיע סוכות. סוכות כאילו לא קיים באמריקה. ה"הלל" שלנו אמנם בונה סוכה, אבל לא מקיים ארוחת חג או תפילות. מסתבר שזה חג שנחשב לחג "נחות". השבוע כששאלו אותי כמה סטודנטים על חגי תשרי בארץ, הם הופתעו לדעת שגם בסוכות אנשים אינם עובדים והחג הוא חג לכל דבר. כאן, זהו חג שלא נחגג. הסוכה נשארת סמל בודד.

וזוהי רק תחילת השנה, רק קצה הדברים החדשים והשונים. את כל זה למדתי בחגי התשרי של שנה שעברה, מעניין מה מצפה לי השנה…

שנה טובה וחג שמח!

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: