שליחות קטלנית #1

חודש. זה מה שנשאר לנו בארץ.. בינתיים אנחנו חיים על ארגזים אצל ההורים.. נפרדים מהיקרים לנו.. מהארץ שלנו.. כשאני חושבת על זה, אני מאד מתרגשת אבל אני לא יודעת אם אני מבינה עד הסוף מה באמת יקרה לנו בחודש ספטמבר.

כבר התרגלתי להתחיל את הראשון בספטמבר בחדר המורים שלי, עם הצוות שלי.. עם השירים ברדיו שמזכירים שפעם גם אנחנו עלינו לכתה א'. כמו להריח צבע טרי.

בראשון לספטמבר הקרוב, בדיוק נסגור את הרוכסנים האחרונים במזוודות ונעלה על המטוס שייקח אותנו להולנד.

אנחנו יוצאים לשליחות הוראה באמסטרדם, ללמד עברית ויהדות בתיכון היהודי היחיד במדינה. תחושת השליחות כאן היא גדולה והחששות בהתאם.. הרי לקחנו על עצמנו משימה ענקית. אנחנו שואלים את עצמנו האם נצליח להשפיע על הנוער היהודי באמסטרדם ולחזק אצלם את תחושת השייכות לעם היהודי? אנחנו כאלה ישראלים.. אולי שם נהיה.. ישראלים מידי? ואיך יהיה עם הצוות ההולנדי? ומה יהיו הבדיחות בחדר המורים? (יש בדיחות בחדר מורים הולנדי?!)

אבל כל אלה מתגמדים לעומת החששות המשפחתיות.. תמר שלנו בת שנה וחצי. איך יהיה לה בגן החדש? איך היא תבין את השפה? (אוח איזו שפה!) אני בטוחה שיהיה קשה בימים הראשונים ונשאל את עצמינו מה עשינו לה..? אני הרי אלופה ברגשות אשמה.. וכמה לבד יש בחיים בארץ אחרת? מעניין איך זה לעבוד עם ישי באותו בית ספר? ומה הסיפור של הקור שם??? אני לא חושבת שאנחנו מבינים כמה קרררר.. ומה שומעים שם ברדיו בבוקר..? גם שם זה סבבה למשש עגבניות בסופר?? או כמו בשיר של אביתר.. זה בנקודות הקטנות. אבל אולי הכי חשוב- הפעם אנ'לא לבד.

עד כאן,

טל וישי דינר, שליחי הוראה באמסטרדם, הולנד

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: