"שאל מה השליחות יכולה לתת לך…" רונית כהן, שליחת הבונים דרור בפילידלפיה לשעבר

חברים שלי לא ישכחו לי את הרגע ההוא בשדה התעופה- שתינו עוד כוס קפה,דוחים את רגע הפרידה… וכשכבר באמת הייתי צריכה לעבור לצד השני, של אלה שטסים, הסתובבתי אל הנשארים  וזרקתי לחלל האויר "מה עשיתי לעצמי?!" ובלי לחכות לתשובות רצתי לטיסה, ל 12 שעות של מחשבות צפופות, לשנה של שליחות. אז, בעודי יושבת במטוס ומנסה להזכיר לעצמי למה החלטתי לצאת לשליחות, לא שיערתי כמה גדולה תהיה ההשפעה של המשימה הזאת על חיי. אז, יצאתי חדורת מוטיבציה לחבר את חניכי תנועת "הבונים דרור" אל ישראל ואל זהותם היהודית בלי לדעת שגם הם ילמדו אותי כמה דברים בדרך ויעשירו את חיי באינספור מובנים…

קודם ליציאה לשליחות נסעתי לשלושה שבועות חפיפה במחנה הקיץ של התנועה. לאחר יומיים של שוק וימבה פאדיחות שעשיתי, הגיעה שבת מנוחה. החוויה המכוננת ביותר מאותה שבת תיחקק בלבי לנצח- כוכבים עלו בשמיים וציינו את זמן תחילת ההבדלה (וידוי קשה- עד לסמינר ההכשרה לקראת השליחות- לא ידעתי על קיומה של מצווה זו). אחד המדריכים פרט את הניגון בגיטרה, ובלי משים לקח את ידי חניך צעיר והוביל אותי יחד עם שאר חניכי המחנה בספירלה אנושית עד שכולם הסתדרו, התיישבו על המדשאה ונשענו אחד על השני. מצאתי את עצמי נשענת על אחת המדריכות  מצד אחד ומצד שני חניכה הניחה ראשה על ברכיי. כולם הביטו בדממה בשמיים ובכוכבים, מסכמים את השבוע שהיה, חושבים על השבוע שיהיה… ואני? אני תהיתי לעצמי מה זאת ההזייה הזאת שמצאתי את עצמי בתוכה… אבל אחרי דקה התחושה התחלפה והשרתה בי נעימות. הייתי רחוקה מהבית, זרה כביכול, ובכל זאת הרגשתי חלק ממשהו.

על הציר הזה, גשר אם תרצו, נעתי כל השליחות.

רונית (משמאל) וחניכה בתנועה

שנתיים אחרי אותה הבדלה, אוגוסט 2011, אני בעיצומו של המחנה. נדמה כי מאז ומעולם הייתי פה. מאוהבת במקום, באנשים. באותו הזמן בארץ מתחילה המחאה החברתית. בהתחלה חלקתי את ההתרגשות על הנעשה עם שליחי הקיץ, עליהם הייתי אחראית כחלק מתפקידי. ככל שחלפו הימים והמחאה התעצמה הבנתי שחייבים להביא את ההתרחשות גם ליומיום במחנה! כל הצוות התלהב ונרתם למשימה: הרמנו הפקה בה הדמינו את המחנה לתל אביב, לימדנו על מרכיבי המחאה והחניכים יצאו להפגנה ברחבי המחנה לאות הזדהות! על פניו- היינו רחוקים מהמחאה לא רק פיזית אלא גם מנטלית- מה לחניכים ומדריכים שחיים את חייהם במציאות האמריקאית לזעקת החברה הישראלית? אבל זה ריגש אותם. נתן להם השראה. מקור לגאווה. בכל פעם שקרה משהו בארץ בזמן השליחות, תהיתי לעצמי מה אני עושה בארה"ב הרחוקה, מעבירה פעילויות על ישראל ו"מפספסת" אותה בינתיים, ובאותה מידה היה חשוב לזכור- גם השליחות הינה צורך השעה. הקשר בין יהדות התפוצות והחברה הישראלית לא יישמר רק משום ברית שנחתמה ללא מילים כי אם במעשים.

במהלך השליחות נתקלתי גם בסיטואציות לא פשוטות- אירועים ביטחוניים ששמו את ישראל באור בעייתי והקשו על החניכים וחברי הקהילה להבין איך עליהם להתמודד איתם, ביקורת של חברי התנועה על הנעשה בארץ, או עימותים מול אירגונים שקוראים לחרם על ישראל. הסיטואציות הללו לא היו קלות, אבל יחד עם החניכים התמודדתי איתם. איפשרנו מקום לשאול שאלות, יחד, ובעיקר- לנסות לתת תשובות.

"מה עשיתי לעצמי?!" תהיתי לעבר חבריי ולעצמי בשדה התעופה, ובכן, פתחתי דלת לעולם מדהים: עולם הקהילה היהודית על אוכלוסייתה המגוונת והמעניינת. חוויתי שנתיים מעצימות ומלאות ריגושים בהן התמקצעתי בתחומים רבים, עמדתי בפני אתגרים לא פשוטים, ולמדתי. המון. על הקהילה היהודית בארה"ב, על עצמי, אבל בעיקר- עלינו כאן, בישראל.

רונית כהן הייתה שליחת הבונים דרור בפילידלפיה בשנים 2009-2011. 

רונית בארוחת בוקר סטייל "הבונים"

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: