רצה נגד האוכל/ שקד ינאי, פנסקולה ארה"ב

לרוץ נגד תרבות האוכל האמריקאי – שקד ינאי, שליחה קהילתית מפנסקולה, מתענגת על הפינוקים האמריקאים ומתחילה לרוץ.

 

תנו לי רגע להקדמה, אני השליחה היחידה על פני כדור הארץ שגרה בדירה שממוקמת ושייכת לבית של משפחה יהודית מהקהילה. שלא תבינו לא נכון, אני לא גרה בתוך הבית, אלא מאחור, ותאמינו לי-לא חסר לי דבר.

מהרגע הגעתי לפה ועד נקודה זו אחד הפחדים הכי גדולים שלי היו לחזור לארץ ולקבל מבטים של "וואי, איך היא השמינה בארה"ב". הבשורה הרעה שהייתה כשהגעתי לפה הייתה – כן צדקתי, צדקו כולם, קל להשמין פה. הבשורה טובה הייתה – שבבית שלי יש חדר כושר מאובזר, וגם חדר יוגה,  ו"ההורים" ממש בקטע של תזונה ובריאות. אז תזונה ובריאות במושגים האמריקאים לא תאמה את ההבנה שלי של תזונה ובריאות, אבל חדר הכושר בבית שלי בהחלט לא מבייש אף הולמס פלייס בארץ. כמו שאתם רואים, לכל מטבע יש שני צדדים.

אז בתחילה באמת, הייתי נורא נחושה, ולאט לאט הנחישות טשטשה ונשארתי אני, עם המון אוכל אמריקאי והפחד שרק שלא אחזור לארץ ואקבל מבטים מופתעים.

שלא יהיו טעויות, מעולם לא הייתי ספורטאית מצטיינת, לא הייתי ספורטאית בכלל, וגם תאבון בריא יש לי. אבל פה החלטתי להציב מטרות, החלטתי לשבור את הסטיגמה, החלטתי לא לתת לאמריקה "לעשות לי את זה".

מפה לשם, אני באמת לא יודעת איך זה קרה, החלטתי שאני מתחילה לרוץ. מעולם לא רצתי יותר מ 30 שניות רצופות, ובזכותה של חברה יקרה לשליחות שדאגה לשמר לי את המוטיבציה, החלטתי להתחיל לרוץ. ביום הראשון דקה, וביום השני שתי דקות, וביום השלישי שלוש ועוד ועוד…

"ההורים" האמריקאים נוהגים לרוץ "בשביל" שלוש פעמים בשבוע, לא ידעתי מה זה "השביל" אבל תיארתי לעצמי שזה מסלול ריצה בטבע, מחוץ לגבולות חדר הכושר.

כעבור חודש וחצי של אימונים מצאתי את עצמי בשש בבוקר, מצטרפת אל "השביל המסתורי". כעבור חמש דקות נסיעה מצאתי את עצמי על מסלול ריצה מעגלי (אולימפי) באוניברסיטה הקרובה לביתי. מסתכלת ונזכרת בימיי בית הספר העליזים ובמבט הקצר שנתתי במגרש הספורט של בית הספר, וגם זה היה רק תוך כדי נסיעה…

ושוב בפעם המי יודע כמה הבנתי שאני עדיין נורא "ישראלית" כי לתומי חשבתי על ריצה בטבע.. כל כך לא אמריקאי מצדי. אז התחלתי לרוץ, חצי סיבוב ריצה, סיבוב וחצי הליכה, ובאימון השני סיבוב ריצה, סיבוב הליכה.. ומפה לשם מחר אני משתתפת במירוץ החמישה ק"מ הראשון שלי. (לא ספורטאית ב- 22 שנותיי כבר אמרתי?!)

אז אני עדיין רק במחצית הדרך, ואני לא יודעת אם אצליח לשבור את הסטיגמה, ואם אוכל לחזור הביתה כלעומת שבאתי, אבל חלום אחד ישן שהיה פעם בלתי מושג, הפך להיות ממשי.

אז אם הגשמתי חלום אחד, אני את שלי לעצמי עשיתי.

 

 

 

 

  • תגובות
40
  1. 15 באפריל 2011 at 7:51אביביה - השב

    וואו, כתיבה מסקרנת וזורמת, את מדהימה- גאה בך! אני בטוחה שתצליחי לשבור את הסטיגמה אוהבת, אביביה

    Cancel
  2. 15 באפריל 2011 at 13:40ענבל עוזרי - השב

    שקדולה... ריגשת אותי ונתת מוטבציה ללא ספק! כל הכבוד, וחג שמח שיהיה לך

    Cancel
  3. 13 באוקטובר 2012 at 8:36Richard - השב

    The honesty of your posting shines thorugh

    Cancel
    • 17 בנובמבר 2012 at 8:17Marvin - השב

      That's a well-thought-out answer to a challenging qusetion

      Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: