ריצה/ חן אמיר, פאלם ביץ' פלורידה

חן אמיר, שליחה קהילתית בפאלם ביץ' פלורידה, במרוץ שליחותי מטורף נגד הזמן ורצועת החוף של מיאמי.

YouTube Preview Image

6:30 בבוקר, השעון המעורר מנגן "גיטרה וכינור" ואני מחפשת בעיניים עצומות את הכפתור של הSNOOZ. למה כל כך מוקדם אתם שואלים את עצמכם? כי השמש זורחת ב6:52 וזה בדיוק הזמן שאני צריכה בשביל עוד 5 דקות של חסד מתחת לפוך (כי בפלורידה המזגן תמיד עובד על קירור), לצחצח שיניים, לזרוק על עצמי בגדי ספורט ולנסוע לחוף שנמצא 10 דקות מהבית שלי… (אל תשלו את עצמכם – זה לא קורה כל בוקר, אבל אם לא הייתי כותבת את זה בלו"ז ומדגישה בכחול עם מסגרת כתומה, זה לא היה קורה בכלל…)

אני רצה לי לצלילי ה – "WORKOUT" פלייליסט שלי. מולי עובר אותו אדם נחמד שדואג לזרוק חיוך אמריקאי לעברי כל בוקר שאנחנו חולפים אחד על פני השנייה. כל פעם כשאני רואה אותו אני מתרשמת מחדש ממתיחת הפנים המוקפדת לפרטים ומהשיזוף המושלם. בכל זאת – הבחור בן שישים פלוס.

בעודי רצה אני חושבת לי על היום שעתיד לבוא: ב-8:30 שיעור בבי"ס לכתה ז', ב10:00 ישיבת צוות של מחלקת נוער בפדרציה, ב11:00 פגישה עם הסופרוויזרית שלי, ב12:00 שידור בנושא ימי זיכרון מהסוכנות בירושלים, ב12:52, מתחיל שיעור עם כתה ו', אחרי 2 שיעורים עם כתות ח' עד 15:30, משם חוזרת לפדרציה, לכתוב כתבה לעיתון נוער ולענות על כמה מיילים, וב16:45 אני כבר צריכה לצאת לJCC בקצה הדרומי של המחוז כי אני מעבירה ב17:30 שיעור קיק-בוקסינג (עם מוזיקה ישראלית ובעברית….), את הזמן של אחרי השיעור קיק-בוקסינג באמת צריך לתזמן טוב כי אני גרה 50 דקות נסיעה מהJCC הדרומי וב20:00 באים אליי אורחים, כמה חברה צעירים בגילאי 25 ומעלה לשיעור עברית  וערב שקשוקה, ואני עוד צריכה לעבור בסופר לקנות מצרכים…

בלי לשים לב, הגעתי כבר למזח השני וזה הסימן שלי שצריך להסתובב ולחזור. בשלב הזה אני מחליפה את המוסיקה באייפוד לפלייליסט "מוזיקה ישראלית" אבל דואגת שהשיר הראשון יהיה becoming insane  של אינפקטד, כי בכל זאת אני צריכה משהו שידרבן אותי להמשיך לרוץ עוד קצת…

בשלב הזה אני בדרך כלל חושבת על הבית, ומעניין מה החברים בבאר שבע עושים עכשיו… בלי לשים לב אני נודדת לי במחשבות על לימודים ותואר שני, ומה אני רוצה לעשות כשאני אחזור לארץ ואז, שוב אני מבינה, שהתרבות האמריקאית של "לתכנן מראש", ממש השפיעה עליי, כי בכלל הודעתי שאני נשארת לשנה נוספת של שליחות.

אני מסתכלת על השעון, השעה כבר 7:36. פספסתי הבוקר את הזריחה ב8 דקות והתחלתי לרוץ ב7, מה שאומר שנשארו לי עוד 4 דקות שלמות בשביל לסיים את הריצה, ואני כבר מתחילה לראות את המזח שממול מגרש החניה מתקרב.

ה-4 דקות האלה נראות כמו נצח, בייחוד כשברור לי שאני חייבת נעלי ריצה חדשות כי אלו כבר עשו את שלהם והקרסול שלי מרגיש את אפקט השחיקה. אבל אני לוקחת את הזמן ונהנית עוד קצת מהשמים הכחולים והשמש המחממת, כי ברור לי שמהרגע שאני אכנס לאוטו, בלי לשים לב, היום יעבור וכבר יגיע הזמן לניגון חוזר של "גיטרה וכינור" ב7:30 יום שישי.

למה כל כך מאוחר אתם שואלים את עצמכם? כי ביום שישי לא רשום אימון בלו"ז….

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: