קרובים רחוקים

"חזרתי לארץ אחרי חודש והייתי מבואסת ממש, אולי אפילו קצת בדיכאון. המחשבה שלא אראה יותר את החברים שיצרתי, את הבקתות הקטנות בתוך היער העצום, שלא אקפוץ בטרמפולינה בנהר- גרמה לי לעצב עצום. לא היה פייסבוק וסטורי באינסטגרם, החלפנו כתובות ומיילים ונפרדנו כמו בשיר אהובת הספן."- כעינת דביר, מספרת על חוויות בלתי נשכחות ממחנה קיץ בו הייתה פעמיים, פעם אחת כחניכה ופעם אחת כמדריכה.  

אז החלטנו לנסוע הביתה.

יש הרבה הגדרות לבית. אחת מהן, בשבילי, קשורה לאותו קיץ שציינתי בפוסט הקודם, הקיץ שביליתי במחנה קיץ אמריקאי. בעצם היו שני קייצים. הקיץ של שנת 2000 והקיץ של שנת 2007, את שניהם ביליתי באותו מחנה קיץ- מחנה ליוינגסטון שבמדינת אינדיאנה, אי שם בפופיק של ארה"ב, איפה שיש יותר שדות תירס וטבק מאנשים.

רק עוד שניה, אעשה פה סדר. אנחנו לא חוזרים לארץ כרגע, לא בחודשים הקרובים לפחות. החלטנו לנסוע לבקר בסינסינטי, את המשפחה היקרה שאירחה אותי בכל הפעמים שבאתי ללוינגסטון, ואת המחנה, שניהם מרגישים כמו בית בשבילי.

אתחיל מההתחלה, בשנת 2000 השתתפתי במשלחת מטעם הסוכנות היהודית ותכנית "ערים תאומות" (שנקראת היום "שותפות ביחד"), היינו בני 14 וטסנו לבד (!!!) לחודש, זה היה לא מהעולם הזה.  אני זוכרת שבתור בת-עשרה בתחילת דרכה, תמיד חלמתי בהקיץ על החיים שלי כשאהיה "גדולה" ועצמאית ותהיה לי דירה משלי (אשכרה פינטזתי על לעשות כביסה לבד ולשטוף לעצמי את הכלים אבל זה כבר לפוסט אחר,  או לספת הפסיכולוג). זו גם הייתה השנה שבה ההורים שלי התגרשו אז בא לי ממש בטוב לטוס לבד לחו"ל ולהיות שקועה בעצמי ובחוויה שלי.

נחתנו בארה"ב והמשפחות המאמצות שלנו פגשו אותנו מיד כשירדנו מהמטוס (כך היה לפני 9/11) ובפעם הראשונה פגשתי את מרסי ונתן בכרך ושלושת ילדיהם- אריאל, ליאורה ומיכה, שהיה אז בן שנתיים. מהרגע הראשון הם הכניסו אותי לביתם כאילו הייתי בת משפחה. אני זוכרת שבסופ"ש ביקור המשפחות במחנה- מרסי באה לבקר אותי והביאה לי תיק רחצה רקום עם שמפו וסבון בריח תפוח ירוק והרגשתי כאילו שאמא שלי באה לבקר והביאה פינוקים. תיק הרחצה הזה עדיין אצלי והוא עבר איתי כבר עשרות בתים ולא מעט מדינות. אבל ככה זה כשמ(י)שהו נכנס ללב, אני לא רוצה לשחרר.

היינו 16 חבר'ה, 12 ישראליים ו- 4 אמריקאים ובכל יום ראשון היינו יוצאים, מוצ'ילות על הגב ומשאית עם ציוד, מקימים אוהלים ובמשך שבוע ישנים בשטח כשבבקרים היינו יוצאים לפעילות אקסטרים אחרת- רפטינג, טיפוס הרים וסנפלינג, זחילה במערות ומה לא. בכל יום שישי היינו חוזרים למחנה לשבת.

בקבלת השבת הראשונה שלי הייתי בהלם. בשוק טוטאלי מהאמריקאים ההזויים האלה שמקריאים קדיש כחלק מהטקס של שישי בערב ואחרי ארוחת הערב שרים שיר ממש ארוך ומייגע שכל הזמן חוזר על המילה "הללויה". וגבינה. מלא גבינה על הכל ועם הכל. הזויים. לקח לי קצת זמן להבין שבסידור שבת ובתפילות בכלל מקריאים קדיש כמה פעמים, כדיי להפריד בין חלקי התפילה ולהזכיר את קדושת האל. וגם ההללויה הזו מושמעת כל יום שבת ב 2 בלילה בגלגלצ ונכתבה ע"י היהודי הכי מפורסם באמריקה, ואולי בעולם, לאונרד כהן כמובן.

לקח לי זמן להבין שיש כל מיני צבעים של יהדות, שלדעת את המילים של התפילות לא אומר שאני יודעת את הכוונה והמשמעות, ולהרגיש משהו שזז שם בתוכי כששרים "לכה דודי לקראת כלה". פתאום הבנתי שלא חייב להיות קשר בין בית כנסת לאוטובוסים בשבת ושאני יכולה להחליט שיש אלוהים/ה ולאכול המבורגר עם גבינה. כי מה שחשוב זה מה שמרגישים בפנים, וכמו שאמרתי- משהו אצלי פתאום זז שם קצת. בעיקר זז כי יש פה מלא חבר'ה שאני לא מכירה בכלל, מתרבות אחרת וחיים אחרים אבל יש פה היסטוריה, מורשת וזהות שמחברות אותנו, שתמיד יחברו אותנו. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חלק ממשהו גדול יותר, רחב וגלובלי מחד, ועמוק ואישי מאידך. פעם ראשונה שהרגשתי גאווה בישראליות שלי, כי כל הלא- ישראלים התעניינו בי ובחבריי וזה היה מגניב, ואני חשבתי שאמריקאים מגניבים ושאגיע ואפגוש את קלי וברנדה. מסתבר שאני הייתי קלי וברנדה. הלם.

חזרתי לארץ אחרי חודש והייתי מבואסת ממש, אולי אפילו קצת בדיכאון. המחשבה שלא אראה יותר את החברים שיצרתי, את הבקתות הקטנות בתוך היער העצום, שלא אקפוץ בטרמפולינה בנהר- גרמה לי לעצב עצום. לא היה פייסבוק וסטורי באינסטגרם, החלפנו כתובות ומיילים ונפרדנו כמו בשיר אהובת הספן. זה היה הקיץ הכי טוב שהיה לי בחיים. חוץ מהקיץ של 2007, שבו חזרתי לאותו מחנה קיץ. כבר לא בת 14 ולא חניכה, בת 21 אחרי צבא ומדריכה. יש יותר מגניבה מזה? הצטרפתי לתכנית "שליחים למחנות הקיץ" של הסוכנות וביליתי לא חודש אלא חודשיים בגן העדן שבאינדיאנה.

כשנוסעים למחנה עוברים שדות עצומים, בתים עם דגלי הקונפדרציה (נגיע לזה בפוסט אחר), נהרות ואגמים, הכל נראה כמו סרט אמריקאי (כאן כדאי להזכיר את המשפט האלמותי- זה לא שהאמריקאים חיים בסרט, פשוט הסרט זה החיים שלהם). אז הפעם נסעתי למחנה עם כל החברות המדריכות שלי, באוטו אדום עם גג נפתח והרגשתי כמו מלכת העולם. כבר לא ברנדה וקלי, יותר כמו רייצ'ל ומוניקה שיצאו מניו יורק לסופ"ש בכפר (האמריקאים לא חיים בסרט אבל אני לגמרי כן).

בימי החופש שלי התארחתי אצל מרסי ונתן, שכבר הפכו למשפחה השנייה שלי, מיכה היה בן 9 ובכל פעם שהגעתי ליום או שלושה הרגשתי שחזרתי הביתה. כשהתחלנו לתכנן ברצינות את הטיול בארה"ב היה לי ברור שנגיע לליווינגסטון וסינסינטי, הבית הרחק מהבית. ההחלטה לנסוע לבקר את מרסי ונתן ולעצור לכמה שעות בליוינגסטון מילאה אותי באושר והתרגשות (ותודה למקס ימסון מנהל המחנה שסייע לנו לבקר!). באותו בוקר התעוררתי עם פרפרים בבטן כמו שיש לי כשאני עולה במדרגות לבית שלי בנהריה. בערב הקודם הגענו לבית של מרסי ונתן, מיכה בדיוק חגג יומולדת 20 ופתאום זה קצת לא נתפס, ההבנה שהמסע שלי פה התחיל לפני 18 שנים. פאק, זה הרבה זמן. עוד יותר מזה, העובדה שליאור איתי ושסופסוף אראה לו את המקום הקסום שסיפרתי לו כל כך הרבה אודותיו, הפכה את הבטן שלי לחוות פרפרים.

הנה נכנסים לרחוב נל לי, פה פונים אל השער, צריך לעצור ולנשק את מגן הדוד כמו מזוזה, מסורת היא מסורת. פה המשרד, הנה הבקתה שלי ושל מירנדה שנקראה חברון בחודש הראשון ואז שינינו את שמה לנהריה (לכי תסבירי את המורכבות של חברון ל 12 בנות 11-13) ועד היום הבקתה נקראת נהריה, ריספקט. אז נכון, שיפצו את הבקתות אבל הכל נראה אותו דבר. תראה ממש פה אני ומירנדה היינו רוקדות לצלילי ריהנה (שבדיוק פרצה עם (umbrella וכל החניכות שלנו היו נקרעות מצחוק. מפה מגיעים לאגם, בדרך עוברים בבקתת האומנות שבה עקצה אותי צירעה. לא, לא נבהלתי, היה לי תיק עזרה ראשונה בשלוף וטיפלתי בעצמי תוך שניות. כן, בגלל זה אני לא מפחדת מדבורים. הנה, הגענו לאגם, תראה את הטרמפולינה, כן זה בהחלט מגניב. מתחיל לרדת גשם? ככה זה פה במיד- ווסט, גשם של אחר הצהריים. לא נורא, תיכף יגמר ותוך רגע נתייבש או יותר טוב מזה- אפשר לעשות מגלשות בוץ בירידות החדות. תראה את מסלול החבלים, תמיד המדריכים הישראליים שולטים בו וכל הבנות מזילות ריר ומסדרות את השיער. כאן הבירה ופה ליד היינו רוקדים ריקודי עם בשישי בערב. ושם, שם היינו עושים את טקסי השבת, שרים קדיש פעמיים ואדון עולם בקצב מהיר ובסוף, כמו תמיד- רק המדריכים צורחים את הללויה, בגרסת המקור או בגרסת ג'ף באקלי.

אתה רואה פה את הפסיפס של המגן דוד שעל הרצפה, הוא ההשראה למשולשים שקעקעתי על הרגליים. כל תכניות ההתנדבות שבהן השתתפתי בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה, השליחות הארוכה בברקלי, שנות העבודה עם ארגונים חברתיים ובמגזר השלישי- הכל התחיל כאן.

דרכי עפר, הביאו אותי הבייתה.

כמה טוב להיות בבית.

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: