קיבלתי יותר ממה שנתתי/ טל פופקוב

אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לסכם את התקופה הנהדרת הזאת שנקראת שליחות התנדבותית צעירה. אני חושב שקיבלתי כ"כ הרבה מההתנסות המדהימה הזאת ואני יודע שהתבגרתי נפשית ומנטאלית. למדתי על עצמי ועל העולם הרבה מאוד דברים בתקופה כאן וברשותכם הייתי רוצה לפתוח כמה מהם. החוויה הזאת פתחה לי את העיניים וגרמה לי לראות שיש יותר ממה שהכרתי.

למדתי להסתכל על המדינה שלי ועל החיים שלי כישראלי באופן קצת יותר ביקורתי. יש לנו הישראליים יכולת להיות מאוד שיפוטיים וביקורתיים כלפי כולם אבל לא כלפי עצמינו. כמה פעם שמעתם את האמירה:  "אוייש האמריקאים המפגרים האלו, מה הם יודעים? הם מזה ילדותיים ולא יודעים מהחיים שלהם… " אבל אחרי שעבדתי קיץ שלם עם צוות ישראלי במחנה קיץ, נזכרתי כמה קשה זה לעבוד עם ישראלים. המנטאליות של:  "אל תדאג, יהיה בסדר  " ו – "נו מה אתה כבד, זרום אחי…" ממש ממש לא עובדת פה בארה"ב ואני חושב שיש לנו מה ללמוד מהדרך עבודה של האמריקאים כי אולי אם ניקח דברים קצת יותר ברצינות ונפסיק להתנהג כאילו אנחנו עושים למישהו טובה, אולי דברים במדינה שלנו יתחילו לקבל תפנית חיובית.

אני חושב שמהלך השליחות שלי הייתי בהתלבטות יום יומית עם עצמי. לשמור על הערכים והאידיאולוגיות שלי או ללכת איפה שנוח, ופה אני דווקא מוכרח לומר שלהרבה אמריקאים יש דבר או שניים ללמוד מאיתנו.

שנה שעברה החברה שלי לקחה אותי לטקס יום הזיכרון הצבאי האמריקאי. נדהמתי לגלות שרק לאחוז מאוד קטן מהאוכלוסייה האמריקאית היה באמת אכפת שזה יום זיכרון. לכל שאר האוכלוסייה זה היה יום חופש עם מבצעי ענק וקניות, קניות וכן…קניות!

בתור חייל לשעבר היה לי מאוד קשה לתפוס את העובדה שאנשים יכולים להיות כל כך צבועים בקשר לחיים שלהם. רוב האנשים בארה"ב יגידו לך שהם תומכים בחיילים האמריקאים שנמצאים בעירק, אפגניסטן וכו'. אבל כשזה מגיע לתכל'ס אף אחד לא יסכים להתנדב לשרת בצבא כי הסטיגמה היא שאם אתה מתגייס לצבא, כנראה לא היית מספיק טוב כדי להתקבל לקולג'.

בארה"ב הרבה אנשים תומכים בדברים, אבל מרחוק. המנטאליות היא שאם אני אשים סטיקר על האוטו אז זה יהיה מספיק. מעטים הם האנשים שיגבו את המילים שלהם במעשים. אגב, בקהילה היהודית זה גם לא רחוק מהמציאות. יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים מהקהילה שמאוד אוהבים את ישראל ותומכים מוראלית וכלכלית אבל אף פעם לא היו שם כי הם מפחדים לנסוע.

חוויתי הרבה דברים במהלך השליחות שלי. חלקם היו טובים יותר וחלקם טובים פחות.

הסופרוויזרית שלי שהייתי לי יותר אמא מבוסית, הקורס על ישראל שלימדתי באוניברסיטה המקומית, המזכירה המורמונית שלנו… כל הדברים האלו תמיד יזכרו לי כחוויות בלתי נשכחות מהשליחות שלי.

אני יודע שעשיתי משהו חשוב ושעשיתי אותו טוב אבל אני גם יודע שנהנתי לעשות את זה ואני חושב שקיבלתי יותר ממה שיצא לי לתת.

 

טל פופקוב היה שליח בין השנים 2008-2009 בפאוריה, אילינוי – קהילה יהודית במיד ווסט של ארה"ב.

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: