פסח במדינת הרודן/ מור רובינשטיין

בינואר 2009, שלושה ימים לפני שטסתי לשליחות של שנתיים בדרום אפריקה, גיליתי שאני נוסעת בפסח לזימבבואה. מרבית השליחים ששומעים את צמד המילים "דרום אפריקה" כבר נרתעים וחושבים על אנשים שרצים ברחובות עם סכינים ומתחמי מגורים סגורים. אז נכון, כמעט ולא הולכים ברחוב, אבל לא רע שם, איכות החיים אפילו טובה מאוד.

בזימבבואה יש אחוז פשע קטן, אבל זה רק בגלל שאין להם מה לגנוב, שלא לדבר על לאכול. תזכורת למי שלא מכיר – זימבבואה, בעבר רודזיה, היתה בעבר פנינה באפריקה וכלכלתה הייתה פורחת. כל זה עד שהגיע הרודן מוגבה, לקח מהלבנים את האדמות, והדפיס שטרות דולרים זימבבואיים כמה שהתחשק לו ולא דאג לתושבים. התוצאה – אינפלציה מרקיעת שחקים ושטר של טריליון (!) דולר זימבבואים שאפילו לא שווה ריבוע של נייר טואלט עם כלבלבים… וככה, עם הידיעה שאין אוכל בזימבבואה, ותחושת שליחות אמיתית (שאין ספק שהייתה מעורבת גם בשיגעון קל משלנו) נסענו חברי משלחת דרום אפריקה צפונה אל עבר בולוואיו, זימבבואה.

כבר בכניסה, לא עבר חלק, במעבר הגבול בצד הדרום אפריקאי חיכינו שלוש שעות כי לא היו לנו מסמכים מתאימים, בצד הזימבבואי נתקלנו בעוד שעה של בירוקרטיה מסובכת ולא מובנת שגבתה מאתנו תשלומי מיסים שונים ומשונים כאזרחי חוץ לממשל המקומי (ויזה, מס מעבר ומס פחם – מי משתמש בפחם?). וכך מצאנו את עצמנו בחושך מוחלט, דוהרים צפונה על הכביש הרעוע לכיוון בולבאיו. בשתיים בלילה, אחרי ארבע מאות ק"מ ושלושה סיבובים ברחוב, הגענו לבית הרב עלימה בבולאויו, מבלי לפגוע בשום חמור בר, פיל או ג'ירפה בדרך.

אז איך באמת נראית בולאיו באור יום? כמו עיר שתקועה לה בזמן. עם מישהו ראה פעם את הסדרה Life on Mars של ה- BBC, התחושה לא רחוקה מכך. הציוד מיושן ומשנות השבעים, השלטים כבר קצת מתקלפים וגם הבניינים, שנראו שעברו עליהם ימים טובים יותר, נטושים. במרכז העיר אין תחושה של עיר גדולה שאמורה להכיל 2 מיליון תושבים. אבל, להפתעתנו ניתן כבר למצוא בחנויות אוכל ומוצרי בסיס, אפילו דלק והכל במחיר מופקע. גם הקהילה היהודית קצת תקועה לה בזמן. מרבית התושבים הם קשישים מבית האבות המקומי או תושבים שבימים רגילים חיים בדרא"פ ובאים לחגוג את החגים בעירם שאיבדה את תהילתה.

את הסדר בילינו באווירה רומנטית לאור נרות, זאת מכיוון שכל יום בשעות הערב יש הפסקת חשמל בעיר. האוכל בושל על גז (ועל מדורה…) וכולנו נהינו מקניידלך בטעם מעושן. אין ספק שכשקוראים את ההגדה בארץ הנשלטת ע"י דיקטטור ומדברים על יציאת חירות אבותינו ממצרים, המילים מקבלות משמעות אחרת. קשה יותר. לפעמים גם קצת סרקסטית. אין ספק אבל, שהכרת התודה של התושבים על הגעתנו הייתה שווה כל בור בנסיעה הזו. אנחנו המשכנו למפלי ויקטוריה המדהימים ולספארי של בוצוואנה. אבל התחושה של החוסר בזימבבואה נחקקה בזיכרון ונשארת איתנו עד היום.

מור רובינשטיין, בת 25 מפתח תקווה, הייתה שליחה של תנועת הנוער נצ"ר ביוהנסבורג דרא"פ בין השנים 2009-2010. קהילת יוהנסבורג הינה הקהילה היהודית הגדולה בדרא"פ ומונה כ- 40,000 יהודים.

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: