"סליחה…התרגשתי" – "Perdón… me emocione" / עדי דרנגר על חוויותיה כשליחה בבית ספר היהודי בבואנוס איירס, ארגנטינה

זה היה ב-14 ליולי כשעוד אחד מהתלמידים של בית הספר התחיל לדבר איתי בצ'ט של הפייסבוק. כרגיל הם אומרים "שלום" בעברית אבל מיד אחר כך חוזרים לספרדית. מנסים טיפה להראות מה שהם למדו בבית ספר בשעות של החינוך היהודי. בשלב הזה כבר הייתי רגילה לכל מיני שיחות עם הילדים. לפעמים הם סתם שואלים מאיפה אני בארץ ומה עשיתי שם לפני שבאתי לארגנטינה, לפעמים הם מספרים לי שהם נהנו מהפעילות שהעברתי בכיתה שלהם באותו יום ולפעמים הם מתייעצים לגבי פעילויות שהם רוצים להכין בתנועת נוער. אבל באותו היום, בשיחה הזאת, יחד עם התלמיד שכתב לי בצ'אט של הפייסבוק, הבנתי באמת מה אני עושה פה.

בבוקר שלפני השיחה, כהרגלי, העברתי אחת מההרצאות שלי בבית הספר בו אני שליחה: בית הספר "אורט" ארגנטינה, בבואנוס איירס. ההרצאות הן מגוונות ותלויות בגילאים של התלמידים. החל מהרצאה על ההיסטוריה של מדינת ישראל דרך שירים, המתחים בחברה הישראלית דרך פרסומות, השואה וההשפעה שלה על דורות ההמשך בישראל, הסכסוך במזרח התיכון, הטכנולוגיה הישראלית ועוד. אך עם הצעירים ביותר שנמצאים בכיתות ז' ח', כמו התלמיד שאיתו צ'וטטתי, אני משוחחת על דברים יותר פשוטים כמו ההמנון הישראלי והחיים שלי כירושלמית.

עמוד הפייסבוק של עדי - תקשורת טובה עם החניכים

מבחינתי זה היה סתם עוד שיעור, אבל מאוחר יותר בערב התלמיד הזה התחיל לכתוב לי: "אהבתי מאוד את השיחה של היום" ("Me gusto mucho la conversación de hoy"). איזה חמוד חשבתי לעצמי והודיתי לו. אבל אז הוא המשיך וכתב, ופה אני אנסה לצמצם את מילותיו היפות והמרגשות, בשל קוצר היריעה:

"לא, תודה לך על כך שנתת לנו כל כך הרבה איפורמציה שלפני כן לא היה לי מושג על מה מדברים איתנו (ע"מ: בבית הספר), אבל אחר כך הבנתי הכל וזה הולך לעזור לי המון בעתיד… איזה מזל שיש לנו מישהי שתורמת לנו כל כך הרבה דברים שעוד ישרתו אותנו ושגם כן יעזרו לנו לחשוב על הכל. הכל הודות לך, שעם המאמץ את עוזרת לנו להיות אנשים טובים יותר ולחשוב אחרת… ובנוסף, עוזרת לנו להעריך את מה שיש לנו. היינו יכולים להעריך קצת יותר טוב את מה שיש לנו ולא להמשיך לבקש עוד ועוד ועוד… וגם, עזרת לנו להעריך את הסמלים הלאומיים שלנו. סליחה… ריגשת אותי…"

("No, gracias a vos por darnos tanta información que yo no tenía idea de que estábamos hablando antes, pero después entendí todo y me va a ayudar un montón para el día de mañana… que suerte de tener a alguien que nos aporte tantas cosas que nos servirán mucho y que también nos ayudara para reflexionar sobre todo. Es todo gracias a vos, que con tu aporte, nos ayudas a ser mejores personas y a pensar mejor… Y además, nos ayuda a reflexionar sobre los que no tienen tanta suerte como nosotros.  Podríamos valorar un poco mejor lo que tenemos y no pedir más, mas y mas… y tambien, nos ayuda a valorar nuestros símbolos nacionales. Perdón… me emocione…")

הוא התרגש?! אני התרגשתי!!! הייתי בשוק! לא האמנתי. לרגע שאלתי את עצמי האם הוא עובד עלי. האם יכול להיות שהוא כל כך הושפע מדברי?? ביום למחרת כל כך התרגשתי שהראתי את מה שהוא כתב לי למורה שלו. היא אמרה שלי שהתלמיד אפילו לא יהודי.

ואז נפל האסימון. אני באמת בשליחות מטעם המדינה. התושבים פה, לא משנה אם הם יהודים או לא, שומעים כל כך הרבה על ישראל, אבל דרך מסכת התקשורת בעלת האינטרסים השונים ואף פעם לא באופן ישיר ובלתי אמצעי מאדם שבאמת חי במדינה הכה מדוברת הזו. המפגש איתי מעורר את התלמידים – הם סקרנים לדעת, רוצים לשאול שאלות, לשמוע תשובות, לדון בנושא, לראות זוויות אחרות ופשוט להבין מה בכלל קורה במקום הזה שקוראים לו ישראל. לאורך הדרך אף הופתעתי לפגוש לא מעט תלמידים שאמרו לי שמבחינתם ישראל זה כמו הבית השני שלהם.

עדי בהרצאה

לכן החלטתי ללכת עם הסקרנות והאהבה הזו שלהם עד הסוף. התחלתי כל מיני פרויקטים. בהתחלה אמרו לי שהתלמידים לא יבואו, הם עסוקים ולא באמת מעניין אותם. אבל ככל שהזמן עבר קיבלתי עוד פניות ועוד פידבקים על הפעילויות שלא נתתי לזה לדכא אותי. פה פרוייקט עם התלמידים של בית הכנסת על החברה הישראלית, שם פרוייקט עם תלמידי כיתה י"א על הסכסוך במזרח התיכון, עוד יום כיף לתלמידי עברית, הרצאות של כל מיני חוקרים ואנשי עסקים ישראלים עבור התלמידים, ערבים של קולנוע ישראלי, יום של תנועות הנוער בבית ספר, פרויקט "מסע" לתוכניות ארוכות טווח בישראל, הרצאות של השליחים האחרים בכיתות הלימוד, אינטר-קמביו עם תלמידים ישראלים, מאגר מידע והשתלמויות חינוכיות למורות החינוך היהודי ועוד ועוד ועוד. ועל כל רעיון שיוצא לפועל, עולים עוד רעיונות. כאילו פתחתי תיק שאין לו תחתית וכל פעם מחדש למצוא עוד אתגר, ועוד קבוצה ואז פוף… מבלי שמרגישים כבר נגמרת השליחות. אבל עם סיפוק אדיר.

אז הדרך שלי עוד לא נגמרה, כי אני יודעת שהחוויה שלי פה משנה. משפיעה. נוגעת. גם אם בקטן, גם אם רק לרגע- היה פה חיבור, ולחיבור הזה יהיה עוד המשך, כי השליחות האמיתית- "תחושת השליחות" לעולם לא נגמרת, היא חלק ממך. והרצון שלך לעשות משהו קטן וטוב עבור הבית שלך- עבור ישראל, תמיד ממשיך איתך.

הכותבת הייתה שליחה קהילתית מטעם הסוכנות היהודית, בבית הספר "אורט" בבואנוס איירס, ארגנטינה בשנת 2011. בת 26 ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך.

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: