סגירת מעגל בשליחות

רגע של שליחות.

לפני שבוע הגיע אחד השליחים לבקר בבוואנוס איירס. כמייטב המסורת יצאנו לטייל. החלטנו לעלות על אוטובוס התירים שעושה סיור בכל העיר. בשלב ארוחת הצהרים (ולחיצת השלפוחית) החלטנו לרדת מהאוטובוס וללכת לחפש מקום רלוונטי. שילוב של מספר אירועים ביחד הוביל אותנו לשבת בבית קפה של תחנת דלק, לא המקום הטיפוסי ביותר, אבל פשרה שהתאימה לשנינו.

התישבנו באחד השולחנות ובנינו דברנו בעברית. בשולחן לידנו התישב זוג מבוגרים שדיבר בניהם בספרדית. אחרי עשר דקות פחות או יותר שדברנו בנינו על חיי היום יום פנה אלינו פתאום זוג המבוגרים בשולחן ליד ושאל בעברית "אתם צריכים עזרה?" מעבר למידת ההפתעה (וההוכחה שוב, שבארגנטינה עברית יותר שימושית מאנגלית) הסתבר שמדובר בזוג יהודים החיים בבוואנוס איירס ואפילו עבדו בשלב מסוים בארגון הקהילה המקומי. השיחה התגלגלה עד שהגענו לשלב הקבוע של פיצוחים, בכל זאת יהודים.

כשאמרתי ששם משפחתי הוא "שולנסקי" האישה אמרה "מה? את שולנסקי?" מסתבר שהגבר, מוסא סיתוני שמו, מכיר את סבא שלי. איך? הם היו יחד בתוכנית שנקראת "שנת הכשרה", תוכנית שנפוצה מאוד פה בארגנטינה בקרב צעירי התנועות ובעבר שימשה כמאין הכשרה לאותם צעירים יהודים שחלמו לעלות לישראל אבל לא ידעו איך לחרוש את האדמה, לטפל בחיות משק וכו'.

כמה בעבר אתם שואלים? או פה החלק המעניין באמת. פעם אחרונה שסבא שלי ומוסא סיתוני נפגשו היתה אז בשנת הכשרה, אותה שנת שהיתה לפני 75 שנה.

שליחות היא מילה גדולה,שהתוכן שלה לא תמיד מוגדר. אבל יש רגעים שהופכים את החוויה הזאת לממוקדת וברורה, ומפתיעה ומיוחדת כזאת שאי אפשר לתכנן. היא פשוט מתרחשת מעצמה.

מרב שולנסקי, שליחת קמפוסים, בואנוס איירס

  • תגובות
10
  1. 17 ביוני 2018 at 13:45שם - השב

    מרגש! שריתה קפלנסקי קנטרביץ

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: