ניו יורק, משרד הפנים של העולם, דרך עיניו של שליחנו, רועי שיף.

אני אורז את מטלטליי בזריזות, מפטיר בדרכי החוצה כמה“good-byes”  ו-“see you tomorrows” לקולגות הבודדים שנשארו עוד במשרד ויוצא אל אוויר העולם. הנוף הניו-יורקי עוד לא מפסיק להפעים אותי. הערב יורד פה מוקדם, עננים נמוכים מסתירים את קצוותיהם המוארים של הבניינים הגבוהים וגשם יורד על העיר. השמיים היו נקיים כשהגעתי לעבודה בבוקר, לא נראה שום סימן לבאות, אמנם נסיוני הקצר כאן, כבר לימד אותי כי תמיד טוב שיש מטריה בהישג יד. אני מצטרף לנהר האנשים שמפלסים את דרכם לביתם. אנשי עסקים עם חליפות שלושה חלקים, לצד פועלים בסרבלים וקסדות, וצעירים שלבושים ונראים כמו פאנקיסטיים. כולם מנתבים להם מסלול הליכה במן כאוס כזה שיש לו סדר פנימי משל עצמו. המטריות שבידם מקטינות את מרחב התימרון והופכות זאת למלאכה של ממש, אך חוץ ממני נדמה שזה לא מרגש אף אחד.

בכניסה לsubway- אני חוטף מהדורה מאוחרת של עיתון חינמי, מאלה שאפשר לסיים בנסיעה של רבע שעה, ושלידם "ישראל היום" נראה כמו מגזין עב-קרס. רעשי הרקע של פסיעות העקבים וחריקות הרכבות משתתקים כאשר אני תוקע באוזניי את האוזניות המחוברות בצידן השני לטלפון הנייד (איזה כיף שזה גם נגן 3MP). הנסיעה עצמה עוברת ביעף – קריאה של חדשות אמריקאיות מתומצתת ושירים אהובים שמתנגנים לי בראש מנתקים אותי לחלוטין ממה שקורה מסביב. ככה זה כאן – המוני בני אדם בדרכם למחוז חפצם, עומדים צפוץ אחד ליד השני, אך כל אחד בבועתו שלו, עם מחשבותיו הוא. מדי פעם אני מרים את הראש מהעיתון ומנסה לנחש, מאיפה הם באים? מה עובר להם עכשיו בראש? קיבוץ הגלויות של ישראל מחוויר לעומת המגוון האנושי העצום שנמצא כאן, כאילו ניו-יורק עצמה היא משרד הפנים של העולם כולו: אנגלו-סקסיים לבנים (שלא לומר ורודים), אסייתים, היספאנים, כושים (סליחה, אבל לרמוז שמוצאם מכוש זה עדיין ראוי יותר מלומר שחורים), ערבים, הודים, והיד עוד נטוייה. וביניהם אני, יהודי-ישראלי אחד. לא שזה כזה נדיר – ניו-יורק היא העיר עם הכי הרבה יהודים בעולם (יותר מכל עיר בארץ!) וגם ישראלים ממש לא חסר כאן. ובכל זאת, יש משהו באותם הרגעים ב-subway, בהם אני מרגיש שאני באמת נמצא בתוך איזה סרט אמריקאי.

רועי שיף בדירתו בניו יורק

הרגע האהוב עליי הבא הוא כשאני מגיע לדירה, פותח את הדלת ויודע שלא משנה מה מזג אוויר בחוץ ומה עוד קורה בעיר המשוגעת הזו, אני בתוך הבית נמצא, בתוך הסטודיו האינטימי שלי. אחת הפריוולגיות של לגור במנהטן היא שלא משנה איזה יום היום ובאיזו חלק של היממה, תמיד יש משהו מעניין לעשות במקום הזה, שלא לחינם מכונה “the city that never sleeps”. יהיה זה אמנם שקר גס לומר שאני אכן מנצל עובדה זו בכדי לצאת בכל לילה. אחרי הכל, אני מודע היטב לכך שבהיותי שליח צעיר תקציבי החודשי לא שמן במיוחד, שלא לומר מוגבל. גם הגשם בחוץ לא מזמין כ"כ, ובכלל כל מה שבא לי עכשיו זה רק להכין איזו ארוחת ערב, ללא תוספת של גבינה צהובה מעל, ולהעביר ערב שקט ורומנטי עם עצמי… לילה טוב ניו-יורק, בוקר טוב ישראל!

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: