מעולם לא יריתי על אף אחד! ליאור סיזר

ליאור זיסר, שליחה מפאוריה אילינוי, נתקלה במפגינים פרו-פלסטינים שעשו "קראשינג" בהרצאה שלה על נשים בצה"ל. התגובה השקולה שלה הפכה את הפרובוקציה להישג הסברתי.

בואו לראות את הווידאו שצולם ע"י פעילים פרו-פלסטינים.

YouTube Preview Image

בינואר האחרון ביקרתי אצל אליסה, השליחה הצעירה בסיינט פול מינסוטה, לתת סדרה של הרצאות בנוגע לנשים בצה"ל, והסיפור האישי שלי כלוחמת בגדוד הקרקל. ההרצאה הראשונה שתוכננה הייתה בJCC  (המרכז הקהילתי היהודי), ומיועדת לקהל הרחב, אך האירוע לא פורסם מחוץ לחוגי הקהילה היהודית, ולכן הופתענו מאוד כשנכנסו לאולם, באיחור של עשר דקות, חבורה של צעירים וצעירות שלא היו חברים בJCC, ואיש מהקהילה לא הכיר אותם. אבל כמובן שלא הייתה לנו שום סיבה לחשוד, ואני התחלתי בהרצאה.

סיפרתי על ההיסטוריה של נשים יהודיות בפלמ"ח, על חנה סנש, על ההקמה של צה"ל ועל אליס מילר, ופתאום קמו כל חבורת המאחרים, הסירו את הג'קטים וחשפו חולצות שעליהם רשום – די למצור על עזה, שמות ילדים פלסטינים שנהרגו, ואת המילה silenced בגדול. את פיותיהם הם חסמו עם מסקינג-טייפ עבה, והתיישבו חזרה במקומותיהם כאילו כלום לא קרה.

חברי הקהילה היהודית קפצו והחלו להטיח בהם – מה אתם עושים כאן? מי הזמין אתכם? מי אתם חושבים שאתם? זה שטח פרטי! אתם צריכים לעזוב! והיו שחשבו שעכשיו זה הזמן לפתוח דיונים פוליטיים- המצור על עזה ייפסק כשיפסיקו ליפול טילים על שדרות! קראה אחת הנשים היהודיות.

ואני? בהתחלה הייתי קצת בשוק, אמנם אליסה הזהירה אותי שיש בסיינט פול ומיניאפוליס הרבה פעילות אנטי-ישראלית, אבל המקום האחרון שציפיתי להיתקל בה הוא מרכז התרבות היהודי. עברו שלוש שניות עד שהתאפסתי, והבנתי כמובן, שאם יש להם מסקינג-טייפ על הפרצוף, הם לא באמת יכולים להפריע לי להרצאה, נכון? פניתי אליהם ואמרתי, בטון הכי רגוע ושקט שלי – "תראו, אני מעולם לא יריתי על אף אחד. ההרצאה הזאת לא מדברת על הקונפליקט הישראלי פלשתיני, אלא על זכויות נשים בצבא הישראלי. אני בטוחה שיכולות להיות לכם שאלות מצוינות בנושא, כך שאם אתם מעוניינים להישאר ולהשתתף בדיון – אתם מוזמנים!"

פניתי חזרה לקהל שלי- שכבר מזמן שכחו שהם הגיעו לשמוע על נשים בצה"ל וחזרתי לדבר על הקרקל, על הטייסת הקרבית הראשונה, על היוהל"ן ושאר נושאים מרתקים. תוך כדי ההרצאה היו שדרוגים מצד ה"פרוטסטרס". הם נעמדו, הוציאו שלטים והתחילו לצלם אותי. הרגשתי ממש סלבריטי. עוד שניה הייתי מציעה להם חתימות. אבל כל הזמן הזה זכרתי שאם ניתן להם תשומת לב ונפסיק את ההרצאה בגלל המעשה הילדותי, והלא חוקי שלהם (כי זה לא חוקי לערוך הפגנה בשטח פרטי כשמבקשים ממך באופן מפורש לעזוב), הם בעצם יקבלו את מה שהם רוצים. אז המשכתי לדבר.

כעבור עשרים דקות בערך, כשהם ראו שהם בעצם לא עושים הרבה רושם על אף אחד, הקבוצה עזבה, ממש לפני שהגיעה משטרה להוציא אותם בכוח. ולמרות שאולי הקהל שלי לא קיבל את ההרצאה הרגועה על נשים בצבא שלשמה באו הם לפחות למדו שאנחנו דמוקרטיה על אמת, מוכנים לשמוע ביקורת בונה ולדבר על זה, אך לא מוכנים להיכנע לפרובוקציות זולות. יותר מזה, חברי הקהילה גם למדו משהו על הפעילויות נגד ישראל שמתרחשות מתחת לאף שלהם, ומההרצאה הם יצאו יותר מדורבנים וחדורי מוטיבציה – לחנך, לתרום ולתמוך בגלוי בישראל.

ולי הייתה חוויה מאוד מעניינת שבה למדתי לשמור על קור רוח, לדבר באדיבות ובנימוס למרות שהאינסטינקט הראשוני שלי הוא לצעוק, ולהמשיך לדבר ולהסביר אפילו מול קהל עוין. חוץ מזה- עכשיו יש לי עוד סיפור שליחות מעניין לספר.

 

 

 

  • תגובות
20
  1. 23 במרץ 2011 at 14:48יעל בלייברג - השב

    איזו מלכה!!! הגבת בצורה שקולה ונבונה ולא רק שעל ידי כך נטלת את העוקץ מהנסיון של המפגינים לעורר התלהמות, גם הצלחת להפריך את התפיסה כי אנו ציבור תוקפני ושש אלי קרב ומדון, ובכך ייצגת את ישראל ואת צה"ל באופן הטוב ביותר!

    Cancel
  2. 29 בפברואר 2012 at 15:44דני זיסר - השב

    התמודדות נהדרת!

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: