מסובך, אבל מרגיש ישראלי- סלב אדם לייבין

״מסובך, אבל מרגיש ישראלי״- סלב אדם לייבין

סלב אדם לייבין, לשעבר שליח קמפוסים באוניברסיטת פרינסטון וכיום, עובד בחברת דיבייט (Vayomar) כמנחה תקשורת בינאישית. סלב מספר על המסע של הסטודנטים בעיצוב הזהות שלהם, מסע שהפך למסע האישי שלו.

*להגשת מועמדות לשליחות הארוכה לחץ כאן

 

"לך מכאן, אתה לא אחד מאיתנו"; לעולם לא אשכח את המילים הללו ואת התחושה שליוותה אותן.

הייתי ילד בן 5, עולה חדש מברית המועצות שניסה להשתלב בגן ילדים של דוברי עברית. שברתי את השיניים כדי לבטא נכונה את ה"ל" וה"ר",  החלפתי את צ'יבורשקה הרוסית בצבי הנינג'ה ואפילו הבנתי שזה פשע אופנה ללבוש סנדלים עם גרביים. ובכל זאת, לקח זמן לילד הסובייטי ההוא ולמדינת ישראל להתרגל ולקבל האחד את השניה.

עשרים שנה מאוחר יותר, מצאתי את עצמי באוניברסיטה העברית בוגד בכל הערכים הרוסיים שלי ובמקום פיזיקה או הנדסה בחרתי ללמוד דווקא יחסים בינלאומיים. הבחירה הזו הובילה אותי בסופו של דבר למסדרונות הכנסת, שם עבדתי כמדריך במרכז המבקרים. פתאום במקום להיות הילד הלא ישראלי הדחוי הפכתי לפנים של בית המחוקקים ובמשך שנתיים הובלתי בו אורחים מהארץ ומחו"ל, מספר להם על ביתו הלאומי של העם היהודי.

באופן שנראה אז טבעי, החלטתי למנף את תחושת השליחות שלי ממסדרונות הכנסת לשביליו של קמפוס אמריקאי ויצאתי לשליחות ארוכה של הסוכנות היהודית שהנחיתה אותי באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם- פרינסטון.

בבת אחת חזרתי להיות הילד הזר ההוא שצריך להוכיח את עצמו מחדש והפעם לא מייצג רק את עצמו אלא זהותה שלIMG_0660 מדינה שלמה. במהלך השנתיים שלי בבועה הכתומה (כך מכנים המקומיים את הישוב הקסום הזה בו שכן הקמפוס) שאלתי מאות סטודנטים את השאלה "אז מה מעניין אותך בישראל?" בוריאציות שונות. דנתי על פוליטיקה, לקחתי לסיור באו"ם, הפגשתי עם דיפלומטים וחוקרים במשפט וביחסים בינלאומיים וכססתי איתם יחד ציפורניים כשהודיעו על תוצאות הבחירות בישראל. עם אחרים ניסיתי לפצח את מהות השאלה "מיהו יהודי?" והצטרפתי למסע שלהם בעיצוב זהות זו עבור עצמם, מה שהפך בסופו של דבר גם למסע שלי. לפעמים הרגשתי כמו אח גדול, מייעץ על התמודדות עם לחץ בלימודים, בעיות בזוגיות או חמרמורת קשה. לפעמים הרגשתי כמו דיפלומט ותיק שמנסה להסביר לקהל של ספקנים שהעולם הוא לא שחור ולבן.  

את המאבק הדיפלומטי האמיתי שלי חוויתי במלואו בשנה השניה שלי, עת עלתה מצדם של סטודנטים אנטי ישראלים בקמפוס הצעה למשוך את השקעותיה של האוניברסיטה מחברות הפעילות בשטחי הגדה המערבית. במילים אחרות, BDS, מילה שבדקתי את הפירוש שלה בגוגל בפעם הראשונה רק שנה קודם לכן. הפעם לא הספיק רק להסביר, היה צריך להילחם. הכשרתי אז את הסטודנטים הפרו ישראלים המבוהלים איך לנסח את טיעוני הנגד שלהם, בנינו לוגו ועיצבנו אתר אינטרנט ובמשך שלושה חודשים עשו הסטודנטים משמרות והחתימו תלמידים בקמפוס על עצומת תמיכה בישראל. משגריר הפכתי בבת אחת לרמטכ"ל. ההצעה אמנם נפלה בהפרש מאות קולות בודדים, אבל הניצחון האמיתי היה עבורי ההבנה שבשנה הבאה אני כבר בבית.  10170932_10152370093143894_4569629079836478554_n

המסע שלי הביתה היה פשוט ממה שציפיתי. לאחר מספר חודשים של עבודה בחברת הייטק החלטתי שאני מתגעגע לעמוד מול קהל ועברתי לחברת Vayomar בה אני עובד כיום כמנחה תקשורת בינאישית. במסגרת תפקידי אני מעביר סדנאות ויעוצים בנושא עמידה מול קהל, בניית מצגת אפקטיבית והנעה לפעולה כשבמקום סטודנטים אמריקאים הקהל שלי הוא יזמים, אנשי חינוך והדרכה ומנהלי מחלקות במגזר הציבורי והפרטי. בנוסף, עם חזרתי ארצה הקמתי מיזם לסיורים בתל אביב שמתמקדים בסיפורה של הקהילה הגאה בישראל.

ההתאקלמות לא הייתה מהירה, אך זה הפך לקל יותר כשהבנתי שצריך להפסיק להשוות. את טיימס סקוור החלפתי בכיכר דיזנגוף ואת ה׳לופט׳ הצבעוני שבו התגוררתי בפרינסטון המרתי בדירת שותפים בפלורנטין. גלגלצ עדיין כאן וגם הפקקים באיילון. עם זאת, הבאתי איתי עשרים קילו של בגדים מאורבן אאוטפיטרס וחשבון פעיל בנטפליקס, כי אי אפשר בלי. את החיוך המנומס האמריקאי תיבלתי בקצת חוצפה ישראלית ואת הזהות הרוסית-ישראלית-יהודית שלי ערבבתי עם קצת אטיטיוד מניו ג'רזי. מסובך, אבל מרגיש ישראלי.

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: