מלונדון לערד …ובחזרה לתל אביב – חלק ב'

איתי פלטי, שנת שירות בלונדון , תנועת הצופים

שליחנו איתי פלטי, מסכם שנת שירות של תנועת הנוער הצופים, לונדון- חלק ב':

 לפני שאספר על דרום אפריקה, אספר בקצרה על סיום קורס קצינים של חבר. יום לפני הנסיעה לדרא"פ, נסעתי עם חברים לבה"ד 1, במצפה רמון לטקס סיום קורס קצינים שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את החבר הזה מאז פסח, מה שהיה מאוד מרגש. אבל יותר מזה,  היה הטקס. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בטקס צבאי.  לא ראיתי דבר כזה, זה הדבר הכי ישראלי, שירות צבאי, שדיברתי עליו כל השנה – וסוף סוף הגעתי לזה, סוף סוף הבנתי על מה אני מדבר שנה שלמה.

 נחזור לדרום אפריקה, גם אנחנו שאלנו מאיפה זה בא פתאום, ועוד נסיעה למקום כזה אקזוטי, לא יאומן לאן שנת השירות הזאת הביאה אותי. אורי ואני טסנו לכנס יהודי שנקרא לימוד Limmud בערים קייפ טאון וג'והנסבורג. טסנו כדי להיות חלק מתכנית Young Limmud, לימוד לילדים מתחת לגיל 18. נדהמנו לגלות שגם בדרום אפריקה יש קהילה יהודית חזקה, וגם בדרום אפריקה ליהודים יש צורך חזק לשמר את הקשר עם הארץ. הם הטיסו אותנו 10 שעות מסביב לכדור הארץ כדי שלילדים שלהם יהיה ממשק חי עם ישראל שיהיה יותר מספרי הלימוד או מהסרטים שהם רואים. היה מדהים לראות את זה, מאות יהודים שבאים לסוף שבוע אחד ביחד, כדי לחזק את הזהות היהודית שלהם, דבר מדהים שאין כמותו! הכנסים נמשכו לאורך שני סופי שבוע ובאמצע נשארנו כמה ימים בקייפ טאון כדי לטייל – עיר שווה במיוחד עם נופים מדהימים. הגענו לכף התקווה הטובה, טיפסנו את הר השלוחן, עשינו סיור בעיר, ופשוט נדהמנו לגלות עולם חדש שלא הכרנו. אבל גם כאן היה סיפור שליחותי, לא רק הכנסים עצמם:  במהלך  בימים האלו התארחנו אצל ישראלית שנשואה לדרום אפריקאי, וגרה בקייפ טאון כבר כמעט עשרים שנה. היא מעורבת לגמרי בחיים בקייפ טאון, סיפרה לנו על תקופת האפרטהייד, על העוזרת שלה בבית שגרה ב"טאונשיפס" (שכונות פחונים) ושהיא מממנת לה את הבית ועוזרת לה מאוד עם החינוך והביטוח שלה ושל הבת שלה. אבל יותר מזה, היא סיפרה לנו על הקשר שלה לארץ, שהיא חוזרת לפחות פעמיים בשנה, ושהיא בקשר ישיר כל הזמן עם הארץ (גם מתוקף תפקידה כמנהלת ויצ"ו דרא"פ). הינה, נתקלנו בעוד מקרה של ישראלית בחו"ל ששומרת על קשר ישיר עם ישראל – הסיפור נשמע מאוד מוכר מהשנה שעברנו בלונדון. שוב, האם זהו תפקידה כמנהלת ויצ"ו דרא"פ הוא זה שמשאיר אותה כל כך קרוב לישראל, או להיפך – בגלל הרצון להישאר בקשר כל כך ישיר עם ישראל היא לקחה על עצמה כזה תפקיד??? בכל מקרה, הקשר עם ישראל, הרצון לשמור על זהות ישראלית הוא מוטיב חוזר אצל כל ישראלי בחו"ל, לא משנה כמה שנים הוא כבר נמצא מחוץ לארץ ובאיזה מצב בחיים הוא.

 חזרנו לארץ. באותו שבוע היה כבר טקס הפתיחה של גרעין צבר. כל חניכי גרעין צבר הגיעו כבר לארץ ובאו לטקס הפתיחה של התכנית באולם סמולארש באוניברסיטת ת"א. 600 עולים חדשים שעלו  דרך תכנית של הצופים, דבר שלא יאומן! הטקס היה במעמד מיוחד עם אורחים מכובדים כמו ראש אכ"א, שרת הקליטה, יו"ר ומזכ"ל תנועת הצופים, ואפילו שרה נתניהו. לנו בלונדון היה קשר עם הגרעין האירופאי ולכן באנו לצפות בטקס המרגש. פגשנו את חניכי הגרעין שהיו מלאי מוטיבציה להתחיל סוף סוף את התכנית. זה היה בעצם תוצר מוחשי וחי של השנה שלנו, לראות איך תכנית שהיינו מעורבים בה יוצאת לפועל ומצליחה.

 שבוע לאחר כך נסעתי לערד לבקר חבר שלי שעשה שם שנת שירות בגרעין רעים של הצופים. מקום טיפה שונה מלונדון לעשות בו שנת שירות, אבל לא פחות משמעותי בכלל. באתי בדיוק בזמן פסטיבל ערד וראינו הופעות של עמר אדם, ועילאי בוטנר וילדי החוץ. שם פגשתי את האנשים שהקומונה בערד עבדה איתם בשנת השירות שלהם. איזה הבדל בין לונדון לערד, ממש כמו שני קצוות שונים על הספקטרום. ואז הבנתי, מה שתהיתי כל השנה – שהם, הרבה יותר מאיתנו, "מלכלכים את הידיים". הם סיפרו לי על השבט שם, מה שהם עשו, ועל סיפורים מדהימים מהשנה שלהם. זאת ישראל שלא הכרתי, לא תל אביב ולא מרכז הארץ. מה שהיה יפה לשמוע זה סיפורים מהקומונה שלהם, סיפורים עם אופי מאוד דומה לסיפורי הקומונה שלנו מלונדון. שם עלתה שוב השאלה אם שנת השירות שלי בלונדון הייתה מספיק משמעותית כדי לתת לגיטימציה לטוס לחו"ל ולא לעשות ש"ש בארץ – הרי "עניי עירך קודמים". מקומות כמו ערד הם מקומות שצריכים עזרה, שהנוער צריך תמיכה, צריך מסגרות, וצריך אנשים שישקיעו שנה שלמה מהחיים שלהם במקום כזה. אחרי השנה שעברתי אני יודע שהתשובה היא כן, השנה שלי הייתה משמעותית ומלאת עשייה. אבל שמחתי סוף סוף לראות את מה שגרעיני ש"ש עושים בארץ.

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: