מחפשת איזון בין אוקיינוס להר

שמי ענת מנילביץ', שליחה צעירה לתנועת נצ"ר (נוער ציוני רפורמי) בקייפטאון. מאז שהגעתי לכאן מצאתי שאני המון מחפשת איזון. אני חיה בעיר שמלאה בקיצוניות- אני גרה בין הר לאוקיינוס, אבל בעיר עירונית לחלוטין, בעיר שיש בה את העוני הכי גדול שראיתי בחיי ואת העושר הכי גדול שראיתי, ובחברה שנעה בין ליברלית מאוד לבין שמרנית ביותר. כל הקיצוניות האלו גוררות המון דילמות בחיי היום יום- ילד מקבץ נדבות ברחוב, לתת כסף או לא לתת? תתנו- הוא יאכל, אבל גם ילמד שהוא יכול לחיות מקיבוץ נדבות, שחיים ברחוב זה דבר אפשרי וכנראה גם בסדר אם אנו כחברה מאפשרים את זה. לא תתנו- הוא כנראה יאכל פחות.  או שיקנה פחות סמים או אלכוהול.

אין לי תשובה לדילמה הזו עדיין.

אז הדבר שכרגע אני מחפשת לו איזון זה ישראל. נשמע מצחיק אני יודעת. אני עובדת פה בעיקר עם הנוער אבל גם עם הקהילה הרחבה שכוללת המון חתכים שונים של האוכלוסייה, והרבה פעמים אני שואלת את עצמי איזה ישראל אני רוצה להציג?

הרי כשעובדים עם ילדים קטנים- גילאי 6-11 אי אפשר להגיע עמוק מידיי, וגם אם הייתי רוצה אין להם מספיק ידע בגיל הזה, אז עושים דברים בסיסיים של גיאוגרפיה, ירושלים חגים וכו'. דברים שיתחילו לבנות את הקשר שלהם לישראל.

ברגע שמגיעים לגיל 12 ומעלה העניינים מתחילים להיות יותר מסובכים. אפשר כבר להתעסק בסכסוך, אבל התעסקות יתר בסכסוך גורמת למצב שזה נראה כאילו זה כל מה שיש בישראל. התעסקות בדברים כמו תרבות ישראלית, מוזיקה, פיתוחים והמצאות (מה שנקרא- ישראל מעבר לקונפליקט) יכולה להראות לבני הנוער כהתחמקות מהבעייתיות.

אז מה הוא האיזון הנכון?

בשבועיים האחרונים העברתי כמה שיעורים לקורס גיור של התנועה הרפורמית. השיעור הראשון היה בנושא היסטוריה של מדינת ישראל, השיעור השני בנושא חברה ותרבות ישראלית והשיעור השלישי על דת והתנועה הרפורמית בישראל.

הגעתי לשיעור הראשון לעמוד מול 25 אנשים בני 25-40 שבחרו להתגייר והייתה לי רק שעה להביא להם את ההיסטוריה הבסיסית מהמנדט ועד היום. אתם בטח יכולים לתאר איך זה נשמע- פרעות, מחתרות, חומה ומגדל, מלחמה, מלחמה, מלחמה, מבצעים, ניצחון באירווזיון, רבין, אינתיפאדה, התנתקות וכו'….( כמובן שהכנסתי עוד דברים תרבותיים ופיתוחים למיניהם כמו חוקים של שוויון זכויות בין לבין חוץ מהאירווזיון אבל הבנתם את הרעיון). בקיצור יצאתי מהשיעור כשאני נחושה בשיעור הבא שנושאו חברה ותרבות בישראל להראות להם את ישראל היפה, ישראל שלי, את הבית שלי.

יום אחרי זה התפוצץ המטען בירושלים ועשה את העבודה שלי הרבה יותר קשה. אבל אז קרה דבר נהדר, הבנתי מה הוא האיזון. השתמשתי בחומרים כמו "לול" המערכון על העולים, שירת הסטיקר המתורגמת וב"מגש הכסף" של אלתרמן אל מול "אני רוצה למות על מיטתי" של יהודה עמיחי ועוד. השתמשתי בכל אלו כי רציתי להמחיש את האתגרים של החברה הישראלית, את הגיוון שלה, את היכולת שלה לבקר את עצמה, את איך שהמציאות משפיעה על התרבות ולהיפך ואת התנודות השונות בחברה.

וכך בעצם הבנתי, אנחנו האיזון. אנחנו האנשים שגדלנו במדינה, בתרבות, לא משנה כבר באיזה דור- אנחנו האיזון בין ישראל של הסכסוך וישראל שמעבר- הדמוקרטית, התרבותית, הטכנולוגית הדתית ועוד המון תארים שאני יכולה לשים פה.

אנו, בעצם זה שגדלנו בין אלו- בין הסכסוך ברקע לחיינו היומיומיים, וראינו איך הם תמיד משפיעים אחד על השני, איך אי אפשר באמת להפריד אחד מן השני, אנו מאזנים אותם.

אז אני וויתרתי על מושגים כמו "ישראל היפה" ו"מעבר לקונפליקט" והחלטתי פשוט להביא את עצמי. וזהו.

 

  • תגובות
20
  1. 6 באפריל 2011 at 23:09נאוה חפץ - השב

    ענת ערב טוב איזו כתבה מרגשת, כמה נפלא ואיזה עושר הדור שלך ושל נתנאל, שהתחנכתם בקהילת כל הנשמה, מביאים לקהילה בדרום אפריקה. הלב ממש מתרחב מגאווה. המשיכי להיות את ולהביא את עצמך, כי את מביאה את ישראל האותנטית, וכן ישראל היפה והטובה. נשיקות הרב נאוה חפץ (אמא של נתנאל)

    Cancel
  2. 8 באפריל 2011 at 12:27משה מנילביץ - השב

    ההר הוא גבוה,האוקיאנוס נמוך לפעמים אני ב-Hi לפעמים בדכדוך אבל לפעמים דוקא באוקיאנוס משתקף לו אוראנוס בעוד שההר לפעמים מוליד רק עכבר לא כל דבר נראה כפי שהוא משתקף ולא כל השתקפות היא בבואה של המציאות צריך לפעמים איזו מכה קטנה לתזכורת כמה טוב לנו(נכון לעכשיו)בין הצונאמי לנשורת ובזה תודו לא אשמה הפעם התקשורת וילדתי היפה והחכמה שחפשה איזון בין אוקיאנוס להר אומרת לכם,באשר תלכו,היו אתם,כי זה יקבע את המחר.

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: