מהי שליחות הלל בשבילי / מקס רוסינוב, שליח הלל לטוסון אריזונה בשנת 2010-2011

תדמיינו לעצמכם קהילה יהודית אי שם בארצות הברית. קהילה  מגובשת, שדואגת לכל חבריה. קהילה בה הילדים הולכים לבתי הספר יהודיים, כולם מאוד אוהבים את ישראל, חלקם אולי אפילו היו בישראל כמה פעמים – אם סתם בטיול משפחתי או אפילו הביאו את כל המשפחה לטקס של בר מצווה של הילדים שלהם. פתאום, ביום בהיר אחד, הגוזלים עוזבים את הקן ומגיעים לקולג' בקצה השני של ארה"ב. אותם ילדים הם עכשיו כבר סטודנטים, המחפשים מקום חם ונעים כמו הקהילה היהודית שהם היו בה. ככה, הם מגיעים לבית הילל – מרכז של החיים היהודיים בקמפוסים. בפוסט זה אשמח לפרט לכם על החוויות שלי מבית הלל באריזונה, מקום שליחותי.

מקס בתפקיד עם חולצה שלא משאירה מקום לספק...

בשנים האחרונות נוצרה מגמה של אירועים אנטי-ישראלים ברחבי הקמפוסים בארצות הברית אשר קוראים לחרם על ישראל ומפתחות את נושא הדה-לגיטימציה של ישראל. אני, ושליחים אחרים, נשלחנו על מנת לעשות חינוך יהודי בקמפוס תוך מתן דגש על מפגשים כיפיים עם הסטודנטים במטרה לבנות ולחזק איזשהו קשר בין אותם הסטודנטים למדינת ישראל. בנוסף, מדי פעם, מצאתי את עצמי מתעסק גם בפעילויות עם הסטודנטים היהודים על פעילויות אנטי ישראליות שנעשו בקמפוס. אחת הדוגמאות הקלאסיות של פעילות אנטי-ישראלית שקורת ברחבי הקמפוסים בכל העולם היא "שבוע האפרטהייד" בה קבוצות האנטי-ישראליות עושות הכול בכדי לייצג את ישראל כמדינה גזענית, בה יש אפרטהייד. הם משתמשים בכל הכלים האפשריים: בנייה של גדר ההפרדה ברחבה המרכזית של הקמפוס, בניה של מחסומים בכניסה לאוניברסיטה שאמורים לדמות את המחסומים בארץ. הרבה פעמים גם מגיעים דוברים אשר מתארים את המצב בארץ כרצח עם ובטעונים שלהם משתמשים בשקרים שסטודנטים אמריקאים מקבלים כדברי אמת: שיהודים נשלחו לפלסטין ככובשים אירופאים, שחיילים עושים מטווחים בילדים, שבכל המלחמות ישראל פשוט הייתה זורקת פצצות על ישובים ערביים במטרה להרוג כמה שיותר אנשים. הם מסבירים את הפשעים האלה כטבע של כל ישראלי. לכן מאוד חשוב שיהיה מישהו שיוכל להשיב לפעילויות כאלה להראות את התמונה המלאה, אשר ללא ספק מלאה במורכבויות.

מקס וסטודנטים מבקרים במצדה במסגרת תגלית

יחד עם זאת, הרבה פעמים השליחים בקמפוסים עושים אירועי תרבות אשר לא קשורים לפוליטיקה. לדוגמה, סטודנטים אמריקאים אוהבים לדבר על סרטים ישראלים ועל ההישגים של ישראל בתחומים שונים. באחת הפעולות שלי בקמפוס באריזונה, עשיתי הקרנה של סרט "סוף העולם שמאלה": הנוף המדברי בסרט משתלב מאוד יפה עם הנופים של אריזונה והסוגיות העולות בסרט יכולות להיות קרובות באותה מידה לאמריקאים בדיוק כמו שזה קרוב לישראלים. בני גילינו בארה"ב גם מאוד אוהבים סיפורים מהצבא. אפילו לא מתכוונים לכך, הנושא הזה יכול לעלות ממש בפתאומיות: אם אתה יוצא לטיול ברוקי מאונטין ואתה לובש חולצה של סוף מסלול מהשירות הצבאי – אין מצב שלא תדברו על הצבא, על השוני בין ישראלים לאמריקאים וגם על הדברים הדומים. וכמובן, החוויה האישית.

הנוף המדברי של אריזונה - דומה או שונה לשלנו?

אני חושב גם ששנה במדינה אחרת משנה את האדם בצורה משמעותית: התמודדות עם הלבד, אנשים חדשים שאתה מכיר, מנטאליות זרה שיכולה להביא למקרים מצחיקים ומביכים לפעמים. השנה הזאת גם מפתחת אותך באופן באישי, אתה יוצר קשרים חדשים וכמובן נהנה מהחוויה של חו"ל לא בטעימה קטנה של טיול של כמה שבועות, אלא חיים אמתיים של שנה שלמה.

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: