להתמודד עם שנאת ישראל/ ניב סוניס

זה לא בכאילו!  ניב סוניס, שליח FZY במנצ'סטר, מתמודד עם הדה-לגיטימציה של ישראל בקמפוסים בבריטניה. רוצה להצטרף ולהיות מסבירן של ישראל?

זה ידוע שבריטניה היא אחת המדינות המערביות ובה הכי הרבה עויינות לישראל. הבנתי את זה מהחדשות כבר לפני זמן מה. כשעבדתי בתכנית השנתית של   FZY (תנועת נוער בריטית ציונית ששולחת נוער בריטי לארץ) הבנתי את זה קצת יותר, והשקענו הרבה זמן בעבודה עם החניכים על הסברה והתמודדות עם עוינות ופעילות אנטי ישראלית בקמפוס. לפני השליחות, היה לי ברור שגם אני אתקל במקרים כאלה, ואאלץ להתמודד. לצערי התופעות האלה הם דבר שבשגרה.

כל זה לא באמת הכין אותי למה שקורה כאן. הכל התחיל כשהגעתי להרצאה של שגריר ישראל בבריטניה, רון פרושאור, באוניברסיטת נוטינגהם. ידעתי שהולכת להיות הפגנה אנטי-ישראלית, ואפילו חיכיתי לזה – לראות את מה שכולם מדברים עליו, במציאות!

כשנכנסנו לאולם, היו אולי עשרים אנשים בחוץ עם דגלי פלסטין ומגפונים, לא משהו רציני. האמת? התאכזבתי- איפה הבלגאן שהבטיחו לי? זאת אמנם לא האוניברסיטה במנצ'סטר, אבל בכל זאת- משהו?   ככל שנמשכה ההרצאה, התגברו הקולות בחוץ. רמקולים, צעקות, דפיקות חזקות על הדלתות, וכל זה- נגד ישראל. למזלנו, הביטחון הרחיק אותם מפתח היציאה, ויכלנו לצאת בשלום. היה –  נגמר, סך הכך לא כל כך נורא, אולי אפילו צפוי.

לפני מספר שבועות, אחת הבוגרות שלנו סיפרה לי שפעם בשבוע, קבוצה בקמפוס הנקראת Action Palestine מארגנת ערב סרט עם דיון, ושהיא חושבת שכדאי שנלך, רק כדי לראות מה קורה שם ומול מה אנחנו עומדים. השבוע הלכנו, אני ועוד שלושה סטודנטים יהודים.

הפגנה אחרת נגד ישראל שצילמה השליחה אליסה ורשבסקי ממינסוטה

באולם לא היו יותר מעשרים וחמישה אנשים, שאולי חוץ משניים- שלושה, לכולם כבר הייתה דעה, ואין צורך לומר שארבעתנו היינו מיעוט בדעתנו.        הסרט שנקרא "הילדים של ארנה", (במאי: ג'וליאנו מר) מוביל את הצופה למסקנה שטרור היא דרך פעולה לגיטימית, ושבעצם אין לפלסטינאים ברירה אלא לבחור בדרך זו. לא ממש הופתעתי מכך, הרי לא ציפיתי לאקסודוס או משהו בסגנון.  גם ידעתי שהקהל לא ממש אוהד את ישראל. למרות כל זאת, יצאתי בתחושה איומה- מול מה אנחנו עומדים? מה הסיכוי שלנו להעביר את הצד שלנו בסיפור? איך מתמודדים עם ציבור שהידע שלו מתבסס על מידע שקרי ברובו ולא מוכן אפילו לשמוע מה יש לצד השני להגיד?

כבר שמעתי את הסיסמאות שמכריזות שלישראל אין זכות קיום, אבל עכשיו באמת נתקלתי בזה, יש אנשים רבים, שחושבים שלמדינה שלי, ולי בעצם אין זכות כזו, מה שיכול ללחץ ומדיניות שאיני רוצה אפילו לדמיין. לצערי, אין לי פתרון שאני יכול להציע, אלא להמשיך ולפעול ולחנך. את השינוי צריך לעשות מלמטה, ואת זה נוכל לעשות (אם בכלל), רק בסבלנות עיקשת, כל זאת בתקווה שיהיה פתרון למצב ההסברתי הנורא בו אנו שרויים כבר יותר מדי זמן.

עוד בנושא: קראו כתבה של נטשה מוזגוביה ב"הארץ".

  • תגובות
10
  1. 19 באוגוסט 2017 at 14:51Zenaida - השב

    30 day payday loan loans online quick loans calgary

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: