ככה זה נראה באמת/ איילה פאר, טקסס

איילה פאר מטקסס טרחה וכתבה יומן של שבוע מחיי השליחה הצעירה, שנותן תמונה מצוינת לשליחים הבאים שלנו.

אני ואיציק בעלי, בכובעים טקסנים

בשבועות שלפני היציאה לשליחות הטרידה אותי בעיקר שאלה אחת – מה זה לעזאזל אומר להיות שליח? כלומר, מעבר לאידיאולוגיה ולרעיונות שבגללן אני יוצאת לשליחות, מה בפועל אני אצטרך לעשות? איך ייראה היום שלי? עם מי אני אעבוד? גם אחרי שלושה שבועות של הכשרה התשובה עדיין לא הייתה ברורה. אין ספק שהשליחות שונה מאוד ממקום למקום, אבל קווים כלליים יש בכל השליחויות. אז החלטתי לשתף אתכם באירועים מרכזיים מתוך שבוע אחד בחיי, כדי לנסות להבהיר קצת את תמונת השליחות. אז ככה נראים חייה של שליחת הלל באוניברסיטת טקסס, בשבוע טיפוסי בתחילת אפריל:

ראשון – ויינפש

השבוע הישראלי מתחיל ביום ראשון, אבל אצלנו באמריקה הרחוקה אחרי שבת מנוחה מגיע הפינוק השבועי – יום ראשון חופשי. כן כן, העבודה בהלל מתבצעת רק 5 ימים בשבוע. אמנם פעמים רבות בניין ההלל עצמו פתוח בראשון ולעיתים פגישות שונות מתקיימות במהלך היום, אבל באופן רשמי זהו יום חופשי. אין ספק שזה יהיה הדבר שיהיה הכי קשה להתרגל אליו בחזרה לארץ…

משחקת "גאגא" (משחק "ישראלי" שרק אמריקאים מכירים) עם כמה מהאורחים באירוע

שני מודרך

את בוקר יום שני אני מתחילה כל שבוע אצל הסופרוויזרית שלי. לכל שליח יש סופרווייזר, כלומר אדם בצוות ההלל שאמור לסייע לו בכל דבר, החל מרעיונות ועזרה עם סטודנטים וכלה בדברים אישיים. למזלי הרב עד מאד, הסופרוויזרית שלי מדהימה, ממש האמא המקומית שלי. אני חושבת שאפשר להגיד שאני מבלה איתה בערך חמישית מהזמן עבודה שלי. בשעה השבועית הקבועה שלנו בימי שני (שבדרך כלל נמשכת יותר משעתיים) אנחנו דנות בכל האירועים הקרובים שאני אחראית עליהם, ובד"כ גם באירועים גדולים אחרים שקורים בהלל. מאחר ולסופרוויזרית שלי יש ניסיון רב בהלל, היא יכולה לכוון אותי ולהדריך אותי מה לעשות ומה לא לעשות. בתחילת השליחות לפגישה שבועית כזאת יש ערך לא מבוטל כי שום דבר עוד לא ברור, אך לאט לאט כשהעבודה נהיית יותר עצמאית הפגישות כוללות יותר ייעוץ הדדי, התלבטויות שונות, ובשלב זה של השנה גם תכנונים לשנה הבאה.

שלישי ישראלי

יום שלישי בהלל שלנו הוא היום שבו מתקיימת הפגישה השבועית של Texans for Israel, הקבוצה הפרו-ישראלית בקמפוס. בד"כ מדובר בפגישות מצומצמות שבהן הסטודנטים שומעים הרצאה או עורכים דיון על נושאים אקטואליים בישראל או על דרכים לקדם הסברה ישראלית בקמפוס, אך לעיתים אנחנו מחליטים להרחיב את מעגל הנוכחים ולקיים אירוע גדול יותר שנוגע בפנים אחרות של ישראל. השבוע, למשל, קיימנו ערב בישול ישראלי. החלטתי שבמקום להכין את האוכל הישראלי הטיפוסי שכולם מכירים – פלאפל וחומוס, אנחנו נכין משהו מקורי – סביח עם טחינה. אף אחד מהסטודנטים לא ידע מה זה סביח, וכך מצאתי את עצמי מול עשרות סטודנטים מסבירה להם על הקהילה העיראקית בישראל ועל תרומתם הטעימה ביותר – הסביח. הכנו יחד את הארוחה, ואז ישבנו יחד לאכול ולדבר על ישראל. לפעמים דברים כאלה הם ההסברה הכי טובה…

אוכל ישראלי ב"שוק"

רביעי אישי

יום רביעי השבוע היה מורכב אצלי בעיקר מפגישות אישיות עם סטודנטים, או מה שמוכר לכל שליח מתחיל בשם coffee dates. כשמו של האירוע כן הוא – אני לוקחת סטודנט לבית קפה, משלמת לו על הקפה ומדברת איתו על ישראל (ובעיקר על כמה שאמריקאים לא יודעים להכין קפה כמו בישראל…). כמות הפגישות האישיות בשבוע משתנה מאוד מתקופה לתקופה ובעיקר משליח לשליח, כיוון שזוהי מיומנות שצריך "להתמחות" בה וללמוד לאהוב אותה. הסטודנטים שאיתם אני נפגשת יכולים להיות סטודנטים שאני מכירה (למשל סטודנטים שחזרו איתי מ"תגלית") ואז אנחנו מדברים סתם על החיים או על חוויות מישראל, סטודנטים שאני טרם מכירה ושפונים אליי כי הם רוצים לשמוע עוד על אפשרויות טיול או התמחויות בישראל, או סטודנטים שאני רק מתחילה להכיר ורוצה לשמוע עליהם יותר. היציאה לקפה מחוץ להלל טובה לא רק כדי לקיים את הפגישה במקום נחמד יותר, אלא גם פשוט כדי להיראות בחוץ. אם תמצאו את המקומות שבהם מסתובבים הרבה סטודנטים יהודים, תתפלאו כמה פעמים תיתקלו סתם כך בסטודנט עם חולצה של צה"ל או עם כיתוב ישראלי שאתם טרם מכירים.

אוהל בנושא צה"ל

חמישי של עברית

בימי חמישי אחה"צ אני מקיימת עם קבוצה קטנה של סטודנטים מעין "חוג" שנקרא "רק עברית". זוהי למעשה שעה שבה אנחנו יושבים בבית קפה ומדברים על כל מיני דברים, כשהחוק היחיד הוא שמותר לדבר רק בעברית. כשתגיעו לשליחות, תגלו שיש סטודנטים רבים שיודעים עברית ברמה כזו או אחרת ורק רוצים לדבר איתכם כדי לתרגל. בנוסף לשעה השבועית הקבועה הזו, אני מוצאת את עצמי פעמים רבות יושבת עם סטודנטים שלומדים עברית באוניברסיטה ובאים אליי עם שאלות. אין לכם מושג כמה תעסוקה יש רק מעצם העובדה שאתם דוברי העברית הרשמיים באזור…

ערב פלאפל ישראלי. בתמונה: ה"שף" מוטי סולימני (אבא של אחת הסטודנטיות) מלמד אותי איך להגיש את הפלאפל לסטודנטים

שישי אצל נאסר

שישי הוא היום הרגוע שלי, על אף שהוא מסתיים רק ב-10 בלילה אחרי ארוחת שישי בהלל. בד"כ אין לי פגישות ביום הזה, ואני מבלה אותו בעיקר במשרד מול המחשב. וכאן חייבים להודות על האמת – כמעט חצי מהעבודה היומיומית שלי מתבצעת במשרד מול המחשב. אני מניחה שהאחוזים האלה שונים משליח לשליח, אבל עדיין – חלק גדול מהשליחות הוא עבודה מול המחשב, כתיבת מיילים לסטודנטים בנושאים שונים, מענה על שאלות, חיפוש תוכניות מתאימות לסטודנטים, התייעצות עם שליחים אחרים בנושאים שונים דרך הפייסבוק וכדומה. בסופו של דבר זאת דרך התקשורת העיקרית היום עם סטודנטים – פייסבוק ומיילים.

אני

החלק האהוב עליי בשבוע הוא יום שישי בצהריים. באופן לא רשמי התפתח מנהג בו אני וכמה חבר'ה ישראלים שלומדים פה באוניברסיטה נפגשים בימי שישי לארוחת צהריים במסעדה ערבית שקרובה להלל. מעבר לקשר הביתה שהמפגש הזה עוזר לי לשמור ולהזדמנות לדבר עברית שוטפת עם חברים, המפגש גם תמיד נותן לי קצת תקווה. בעל המסעדה, ערבי ישראלי ממזרח ירושלים, תמיד מפנק אותנו בבקלוואה חינם אחרי החומוס, הפלאפל והשווארמה. אחרי כל השנאה שאני נחשפת אליה במשך השבוע מצד הקבוצה האנטי-ישראלית בקמפוס והחדשות שמגיעות מהבית בישראל, המחווה הקטנה שמעניק לנו בעל המסעדה נותנת לי תקווה שיש עוד סיכוי שמשהו ישתנה בעולם הזה. שאולי יום אחד הסטודנטים ילמדו מנאסר ויבינו שאפשר לחיות גם אחרת, במיוחד באמריקה הרחוקה. שאולי יום אחד השליחויות בקמפוסים לא יהיו נחוצות עוד, או לפחות ישנו את הדגש שלהן ליותר עברית ואוכל טעים ופחות הסברה. כן, בסופו של דבר להיות שליח זה בעיקר לקוות שיום אחד אתה תהיה מיותר.

לא הספיק? הנה הסרטון שצילמה על עצמה איילה פאר מטקסס

YouTube Preview Image

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: