ישראל הקטנה בניו ג'רזי/ לירון קאראס

במהלך המיונים לשליחות, בהכשרה, סמינרים, שיחות רקע ומה לא, כל שליח בונה לעצמו איזו תמונה הזויה של קהילת היעד. אני כבר לא מצליחה לדמיין בראש את התמונה שציירתי של פייר לון, העיירה בצפון ניו ג'רזי שבה אני מתגוררת – אחרי 7 חודשים בשליחות, קשה להיזכר במה שהיה אי שם בארץ באוגוסט, אבל אני זוכרת היטב שדמיינתי כמה קשה, בודד, מוזר ומנוכר יהיה כאן. כמה אני אתגעגע לקפה, לפתיתים, לגבינה צהובה. כמה מוזר יהיה להתחיל את הסופשבוע מבלי לקרוא את "7 ימים" ואיך אעביר פעילות בבית ספר לחנוכה בלי סופגניות, חנוכייה, נרות כמו בבית וכל הדברים הקטנים שבארץ נראים מובנים מאליו וכאן נראים "ישראליים".

יצאתי לשליחות עם כן, כמו למבצע הצלה של קהילות בארץ נידחת – פוסטרים, ספרים, דגלים, אוכל ישראלי, תמונות, דיסקים ולסיכום – 50 ק"ג של חומרי הסברה כאלה ואחרים. ואז נחתתי, בוקר ראשון אחד שמשי וחמים בצפון ניו ג'רזי וכשישבתי ודיברתי עברית עם הסופרוויזורים החדשים שלי (כולם דוברי עברית כשפת אם), וכשיצאתי לקניות הראשונות וגיליתי בסופר את הקפה, הפתיתים, העוגיות וכל מוצר ישראלי שאי פעם העליתם על דעתכם שקיים (כולל שמפו של פינוק וקרמבואים בשלל טעמים), כשהבאתי את "ידיעות אחרונות" בפעם הראשונה הביתה, כשמצאתי ליד ה"ווג" וה"קוסמו" את "לאישה" ו"בלייזר" התחלתי קצת להתבלבל. איפה עובר הגבול בין ישראל לבין ארה"ב? אני נוסעת בכביש הראשי ועל האוטו לפני מודבק סטיקר של "גדוד בזלת" או "שלום חבר". בלילה לא נרדמת כי השכנים צועקים אחד על השני בעברית. אני יושבת בארוחת ערב אצל המשפחה המאמצת ורואים חדשות ומקטרים על המצב ואז רואים "ארץ נהדרת" וצוחקים על המצב על צלחת של גרעינים שחורים. החניכים שלי אומרים "סבבה? סבבה" על כל משפט שני שאני אומרת. עדיף גם שלא לרכל בעברית על אף אחד סביבך – פשוט כי כנראה גם הוא למד עם אמא שלך בבית ספר עממי והגיע איכשהו לכאן לקהילה הישראלית הזו שמוקפת באמריקאים אבל עוד לא גילתה ממש את הדרך להתחבר אליהם – כששני הצדדים באמת מרוצים.

לירון קאראס בפעילות

כל הזמן אני אומרת לעצמי בראש "זאת כנראה לא שליחות נורמלית" עד שהבנתי שאין דבר כזה. לכל קהילה יש את הייחוד שלה, את המקום שלה, את הדברים הקשים שבה ואת הדברים הטובים שבה. בכל תנועה יש את הצדדים היפים וגם את הצדדים שבהם אתה נאלץ לשאול את עצמך מה אתה בעצם עושה עם הילדים האלה ואיך יכול להיות שהשיר שהם בחרו לשיר במחנה השנתי (בקליפורניה!) הוא של דודו אהרון ולא של פאף דאדי. ככל שעובר הזמן אני מבינה שהגבול הזה עובר אצלי בלב – באהבה שלי לארץ, בהערכה שלי למשפחה ולילדות ישראלית "אמיתית", לזכרונות הקטנים שלי מהארץ הזו שאין להם תחליף, אפילו לא כשהכדור בטיימס סקוור נופל, כשהמחצית בסופרבול מתחילה, כשהולכים לטיול בסנטרל פארק בשבת בבוקר או כשיושבים בבית והשמיים לבנים מרוב שלג והכל נראה כמו סרט של דיסני.

השאלה האמיתית בשליחות בעיניי היא כמה אתה מוכן למתוח את הגבול ולשאול את עצמך מדי יום איך אפשר להעביר עוד מישהו את "הגבול" הזה. לא במובן של עלייה, אלא במובן של לייצר כאן עוד ועוד הזדמנויות של לחצות את אלפי המיילים שמפרידים בין החוף המזרחי לכותל המערבי, דרך הלב, הרגש, התמונות, הסיפורים וכל האמצעים שיש לשליח צעיר להביא איתו לשליחות הזו. אז קוטג' וגבינה בולגרית (וגם שוקו בשקית) אולי עדיין אין כאן, אבל אין ספור הזדמנויות לחצות את הגבולות האישיים שלך בתור שליח, מדריך, מפיק, איש שיווק, מורה, יועץ וכל מיליון הכובעים שהשליחות הזו דורשת ממך – יש גם יש.

 

לירון קראס היא שליחה קהילתית בניו ג'רזי, אחת מקהילות הישראלים הגדולות בארה"ב.

  • תגובות
40
  1. 13 באפריל 2011 at 15:06Ornit - השב

    Liron, . beautifully writen. You have made a tremendous impact on this community, Well said and (I hope the lines will straighten themselves out)

    Cancel
  2. 10 בפברואר 2013 at 5:07משה אטס - השב

    לירון שלום קראתי בעיון את חיבורך, הגעתי לכאן לפני קצת יותר משבועיים, גם כן למעין שליחות. זה נכון שאפשר למצוא כאן את כל הדברים שברמה החומרית אפשר למצוא בארצנו, אבל דבר אחד לא ניתן למצוא כאן למי שנולד וגדל בישראל. וזה את החיבור לשורש, לנוף, לתבניות החיים היחידניים והחברתיים. אדם יכול לחשוב ולהאמין שאין לו צורך בתבניות הישנות, אבל למעשה רק בשלב מאוחר הוא יבין את הטעות. המילה בית לא מתארת רק את ערך החומר שממנו הבית עשוי. הערך המוסף הוא בבחינת החלק המנטאלי והרגשי הקודם לחלק החומרי. הויתור מתוך דעה על חלק זה, אוטם ומטמטם. בברכה, משה 6099178590

    Cancel
  3. 29 בנובמבר 2013 at 21:13טל - השב

    היי לירון, בחודשים הקרובים משפחתנו עומדת לעבור לניו-ג'רזי בשל תפקיד שקיבלתי לשלוש שנים במקום העבודה שלי (חברת תרופות). יש לנו שלושה ילדים צעירים (2.5, 5, 6.5), לאשתי ולי חשוב למצוא מקום שיזכיר לילדים ולנו את הבית והצביון אליו אנו רגילים עם מינימום טראומה של מעבר לארץ חדשה. ההשתייכות והפעילות בתוך הקהילה חשובים לנו ולכן יש חשיבות גדולה לסביבה ישראלית. מהכתבה שלך נשמע שפיירלון עשויה להיות בחירה טובה שתענה על הצורך הזה. אשמח אם תוכלי לתת עוד פרטים על המקום או להפנות אותי למקורות מידע שיכולים לתת רקע על מערכת החינוך לגילאים צעירים ושוק השכירות של הבתים. אני אעבוד ב- Parsippany, האם המרחק בין השתיים סביר מבחינת זמן נסיעות ברכב? תודה, טל

    Cancel
  4. 22 בפברואר 2014 at 6:32אריאלה - השב

    הי לירון , נראה שבחגים נעבור לניו יורק בעקבות עבודה של בעלי . יש לי ילד שיהיה בן 3 ועד אז צפויה גם ילדה . אנחנו מחפשים מקום לגור בו . חיי הקהילה חשובים לנו מאד כמו כן חשובה מערכת החינוך . אודה אם תשאירי מייל שבו נוכל להתכתב . תודה, אריאלה

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: