יומן השליחות של גילי דבש – שליחתנו החדשה ל- FZY במנצ'סטר, אנגליה

11.9.11 – היום בו יצאתי לשליחות

אז עכשיו אני על המטוס, אחרי שחשבתי שהרגע לעולם כבר לא יגיע. הארגזים נארזו ונשלחו, וחתמתי על החוזה עם הסוכנות. בינתיים עברו עוד כמה ימים ופגשתי המון אנשים – דברתי עם כולם, ונפרדתי מכולם.  שוב עברו עוד כמה ימים, ובאמת כשהיום נכנסתי לאוטו בדרך לשדה התעופה הרגשתי כאילו אני נוסעת עם המשפחה לטיול- אמא, אבא, מירב ואני…

מה מרגישים כשמתחילים? פרפרים ענקיים בבטן ומיליון מחשבות בעשירית השנייה: למי אני אתקשר קודם כשאגיע לאנגליה – לאמא או אבא? כשמחכים לי בשדה תוך כמה זמן אני אזהה את החברים בהמון? איך היום הראשון נראה (למרות שכבר יש לו"ז שתוכנן לי מראש)? מחר אני גם אבכה כמו היום, כשאני אקלוט את גודל המעשה, כשאני אבין שלא כל כך מהר חוזרים הביתה להורים?

תהליך הפרידה מהמשפחה היה הדרגתי וטוב. קודם אחי הגדול, אחר כך תאומתי, אחר כך האחיות הגדולות ובסוף ההורים. מזל שרוב החברות הטובות כבר בחו"ל אז הלב היה כבר מוכן לפרידה הזאת, וכבר נכתבו מכתבי טיסה מבעוד מועד – תקופה משונה…

אני יודעת שאני בדרך לחוויה מטורפת, שזה חלום של 4 שנים. אני יודעת גם מה אני רוצה שיהיה לי השנה, מה אני מצפה שיהיה, ואני כל כך רוצה לעתיד, בדירה שאני אמצא שתהיה לפי מידותיי ודרישותיי. אני רוצה להרגיש שהתמקמתי. אני יודעת שלא ייקח הרבה זמן בהתחשב בעובדה שאני נוסעת לסביבה מוכרת, לאנשים מוכרים, לתהליך שאני משננת בראש כבר תשעה חודשים במקרה הטוב, 4 שנים במקרה היותר טוב .

 אני נרגשת, ואני מוכנה, רק שאלה אחת – איך נוהגים בצד השני של הכביש?

18.9.11 – שבוע באנגליה

אני פה כבר שבעה ימים. לפני שבוע עזבתי את הארץ, את המשפחה. אני עדיין לא ממש קולטת את הסיטואציה. אני לא ממש מבינה שאני לא שם, ושאני לא חוזרת בזמן הקרוב. אני עוד בשלב של ליהנות מהמצב הזה, של לא להבין לגמרי שאני לא שם בבית ועדיין להיות תיירת בעיר שהולכת להיות העיר שלי, שבה אני אגור.

אני הולכת ברגל ממקום למקום, כשמזג האוויר מאפשר, ואני מחכה שיהיה לי קצת אומץ לפני שאני אכנס לאוטו ואסע ממקום למקום, אולי אקח שיעור נהיגה או שניים כדי להיזכר- קלאץ', להחליף הילוך, גז, קלאץ', ברקס. רגע… שוב..?

חיפוש הדירה הוא מתיש, לא בגלל שיש דירות שאני רואה ולא רוצה, אני פשוט לא רואה דירות… אני שמחה שכבר החלטתי על שינוי האזור שבו אני מחפשת, כי אז אני אגור קרוב למשרד, בסביבה יהודית, שבה אני מרגישה בנוח – קרוב לאנשי הסוכנות, לשליחים אחרים, למשפחות. כרגע אבל אין דירות שעונות לדרישות ולצרכים שלי. אני לא רוצה להתחיל לעבוד או להתעסק בדברים אחרים כשאני מרגישה שאני לא בפינה שלי בעולם. אני יודעת שאני עושה את המקסימום, מתקשרת לכל מיני סוכנויות, נכנסת לכל סוכנות נדל"ן שאני רואה, מתקשרת לכל שלט שכתוב להשכרה. אני יודעת אבל שבסוף אני אמצא את דירת החלומות, אין לי ספק בכלל. בינתיים קצת עבודה מסיחה את דעתי, הניסיון לסדר את המשרד, לסגור כמה פינות, ואפילו להפעיל את האינטרנט.

היום יום שבת, בשבילי יום חופש, בחוץ יורד גשם, אני רוצה לצאת לעיר לקנות מגפיים שמתאימים למזג האוויר פה. אבל יום כזה רק גורם לי לרצות להישאר במלון, לראות טלוויזיה, ולא לעשות הרבה. במיוחד כשאני יודעת שמחר אני צריכה לצאת מהמלון מוקדם ויש לי 3 שעות עד הנסיעה ללונדון. 3 שעות זה מספיק כדי לקנות מגפיים, אולי גם מטריה. בכלל להסתובב עם הטרולי הקטנה שלי כמו תיירת.

אני שמחה שאני מתחילה כבר, וכל ההתחלות היו טובות, המשרד במקום שאני מרגישה בו נוח, אנשי הסוכנות שנמצאים סביבי ותומכים בי, משפחות של חברים שהפכו להיות משפחות שלי. אני חושבת שלא ייקח הרבה זמן עד שאני ארגיש פה ממש בנוח. ברגע שהשגרה הלא שגרתית תתחיל אני ארגיש הרבה יותר חיונית, וזה הדלק שלי בחיים.

וכאן תוכלו לשמוע קצת על העבודה של גילי, בראיון של ל  – gili manchester BBC

לא לדאוג, גילי מצאה בסוף דירה. הנה תמונה מהמעבר


1 25.9.1– לונדון לא מחכה לי

אני בלונדון כבר כמעט שבוע, ואין כאן שום דבר מיוחד. כשאתה לא תייר, ההתלהבות יורדת – אותן חנויות כמו במנצ'סטר, אותן מוניות, אותם אנשים, מבטא שונה.

אני חייבת להודות שאני מתגעגעת  למנצ'סטר, זו תחושה אחרת של הכרות עם הרחובות, האנשים בסביבה, פה אני יודעת על איזה רכבת לעלות ובאיזה תחנה לרדת, אבל אם תגידו לי ללכת מנקודה A ל-B  אני בטוח אצטרך עזרה. זה קצת מצחיק להגיד, אבל במנצ'סטר אני כבר לא צריכה עזרה.

אנחנו בתנועה (FZY) בכיוון הכי טוב שיכול להיות – בונים תכניות עבודה לשנה הקרובה, וקצת אחרי, לוקחים את מה שעשו בצורה טובה לפנינו וממסדים את זה, מכניסים לטבלאות, מחליטים על דד-ליין לעשיה של דברים, בונים דברים מאפס ומחליטים גם מה יהיה בהמשך, אחרי שנסיים את השנה הזאת.

אני לוקחת על עצמי הרבה משימות, וזוכרת במאחורה של הראש מה שפולי אמרה, לקחת פרוייקטים ולרוץ עליהם, בנוסף לעבודה השוטפת, אז סמינרים אחת לחודש עם קבוצות גיל שונות, במקומות שונים, מטרות אחרות, לרוץ על עבודה עם סטודנטים כמו שרציתי, בקיצור מתחילים.

יש מין פיק ברכיים כשחושבים על זה באמת, כאילו מין פחד לקפוץ למים. מה באמת מתחילים? באמת, באמת? ומעבירים פעולות, ובונים אותם? עכשיו ? לא בעתיד, כשאני אתחיל את השליחות? זה הזוי שזה התחיל ואני בכלל כמו הולכת בתוך החלום שחלמתי לפני 4 שנים כשדמיינתי את עצמי בנעליים של השליחה שהייתה כאן אז.

אמא אומרת שזה כמו סרט, שגם היא לא קולטת. האמת שאין עוד מה לקלוט. כבר הייתי פעם באנגליה לחודש, כבר העברתי פעולות וכתבתי אותן. אז מה שונה עכשיו? אני לא חושבת שקולטים מה זה אומר שנה-שנתיים בחו"ל עד שלא חווים את זה באמת, ואולי כשמסיימים את זה?

אני לוקחת צעד אחד בכל פעם מצד אחד, אבל מתכננת את מאי 2012 מצד שני, ואפילו עד אוגוסט. כאילו אני קצת מתכננת בשביל מישהו אחר, אבל המישהו האחר הוא אני.

אני כבר בונה תכניות כמו שבניתי לשבט בצופים, לתפקיד בצבא, מטרות, יעדים, תכנית פעולה, TDL, טבלאות של יומנים, ימי השבוע, היום הקרוב, החודש הבא, מצד אחד אני בנקודה הנוחה והבטוחה שלי, הדרכה ותכנון, מצד שני אני במדינה זרה, בתנועה אחרת, במקום אחר בהיררכיה..

זה המקום היחיד שבו התכנון שלי לטווח הארוך הוא באמת רלוונטי, זה המקום היחיד שבו אני מחליטה לנסוע לצפון בתאריך מסויים וכבר קובעת רכבת, פגישות, ופעילויות וזה באמת יהיה, או שאולי לא..

גילי ומדריך מ- FZY מתראיינים ברדיו BBC באנגליה

  • תגובות
20
  1. 15 באוקטובר 2016 at 19:59iqajauyiqol - השב

    http://cialis-20mg-lowestprice.org/ - cialis-20mg-lowestprice.org.ankor 5mg-generic-cialis.net.ankor http://prednisone-20mg-buy.com/

    Cancel
  2. 15 באוקטובר 2016 at 20:15ayomeonawamo - השב

    http://cialis-20mg-lowestprice.org/ - cialis-20mg-lowestprice.org.ankor 5mg-generic-cialis.net.ankor http://prednisone-20mg-buy.com/

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: