זיכרון קולקטיבי ייחודי, מור רובינשטיין על יום הזיכרון רחוק מהבית.

אפשר להגיד שיום הזיכרון שלי התחיל ברגל שמאל חודש וחצי לפני שהוא החל. החלטתי לקחתי במקום ג'קי, שותפתי לעבודה בתנועה, את ההכנות לטקס יום הזיכרון שתנועות הנוער אחראיות עליו בקהילה. היה בזה מן הגיון בזמנו, שהשליח יחפש קטעים מתאימים לקריאה בטקס. בכל זאת, יום הזיכרון הוא ישראלי במהותו.

כבר בפגישת ההכנה הראשונה בפדרציה ידעתי שהולך להיות מתוח עד הטקס עצמו. "השנה נעסוק בגלעד שליט!" הכריזה איילה (Isla), ראש ה- JNF הידועה גם כקרואלה דה וויל, משום הדימיון הפיזי הכה רב שהיא חולקת עם הדמות של דיסני. נחרדתי למשמע אוזניי. "את לא יכולה לעשות טקס זיכרון לחייל שעדיין נחשב חי!" זעקתי. "חוץ מזה, זה טקס זיכרון לעוד הרבה חיילים, למה אנחנו מזכירים אחד?" "אבל כולם מכירים אותו", תרצה איילה, "צריכים גם להחזיר אותו כבר הבייתה". "אז נעשה את זה ביום העצמאות", אמר מישהו אחר. "השליחים צודקים". אז רעיון אחד ירד מהפרק. כמובן אבל, שאיילה הניחה על השולחן רעיון אחר, רע לא פחות, שנייה אחר כך.

"אם ככה אתם רוצים, אמרה קרואלה, שהטקס יעסוק במלחמה בעזה!" "אבל איילה", רטנתי הפעם, "זו לא מלחמה! זה מבצע. אנחנו גם לא רוצים לקרוא לו מלחמה. ולמה שזה יעסוק רק במבצע הזה? לא חסרים מבצעים? חומת מגן למשל?" "גברת צעירה, יש לך רעיון למשהו יותר טוב?" רטנה איילה. "למען האמת כן, אמרתי. חשבנו להקריא בטקס שירים של חיילים שנפלו… "השולחן החל להנהן בהסכמה והעניין קצת נרגע.

מור במפגן ישראלי במבט לאחור

"עכשיו", הכריזה הקרואלה, "אני רוצה שנעבור על סדר הדלקת הנרות, אנא הסתכלו בדפים שלכם…"

" איילה", כחכחתי בגרוני, "יש כאן טעות".

"אוי, מה הפעם? "שאלה איילה. "ובכן, חסרה כאן מלחמה."

"לא הגיוני",אמרה, "אנחנו תמיד מדליקים שמונה נרות, שבע מלחמות ועוד נפגעי הטרור. מה הפעם?"

"פספסתם את מלחמת ההתשה", אמרתי, "היא לא מופיעה כאן…"

"את ממציאה מלחמה! מתי הייתה המלחמה הזו שלך?"

-"69-70…"

"ואת בטוחה שהיא לא מופיעה כאן? היא שאלה שוב.

"כן", אמרתי, "יש כאן נר למבצע בעזה, אבל אין כאן שוב אזכור למלחמת ההתשה…"

"איילה," אמר צחי שליח הבונים, "באמת שקיימת מלחמה כזו… "

אז גם את זה היא שינתה. לבסוף אחרי הישיבה מהגיהנום, הלכנו איש איש לעניינו, לא לפני שהבטחנו לאיילה להארגן קטע וידאו על רועי קליין ז"ל. קטע שתרגמנו בעצמנו ואפילו הדבקנו לו כתוביות. שבוע וחצי לפני הטקס, יום שישי בשעה שמונה בבוקר, הטלפון מצלצל בדירה –

–          "בוקר טוב".

–         "היי מור, זו שרון מהפדרציה. איילה רוצה לראות אותך דחוף היום."

–          "קרה משהו בישראל?"

–          "לא, לא, איילה רוצה שתשלחי לה את הקטעים ליום הזיכרון. היא לא נרגעת עד שהיא רואה אותם."

מחשבות רבות חלפו לי בראש. דחוף, חשבתי לעצמי, זה מניעת פיגוע המוני בירושלים. דחוף זה לא טקס שמתקיים בעוד עשרה ימים… כל שכן שעוד שלחתי את הקטעים באותו השבוע.

וככה, עד לטקס, התמודדתי עם מניירות של קרואלה, טלפונים מוזרים וצעקות על אופן התרגום והגודל. אבל בעיקר, הערות על איך הטקס נראה רע. התוכן לא באמת עניין, אלא רק העמידה.

אני חושבת היום, במבט לאחור, שאמנם הייתי רחוקה מהבית, אבל ביום הזיכרון השכול עדיין היה קרוב אליי, אי אפשר באמת לברוח ממנו. ההבדל היחיד היה הקולקטיב. הזיכרון הקולקטיבי של קהילה יהודית בחו"ל שונה למדי מזה הישראלי. רובם מעולם לא חוו מלחמה. רובם מעולם לא איבדו קרוב משפחה בצבא. ועדיין, קשה שלא להתפעל מכך שלשעה אחת הם מוכנים להזכר ולקיים טקס על חללי מלחמות ישראל. מלחמות שמצד אחד הן לא שלהם, אבל מצד שני כל כך קרובות אליהם.

ומה קרה בסוף? בסוף כן הזכירו את גלעד שליט, ושכחו ממנו לגמרי ביום העצמאות. בסוף חיברו את הנר של מלחמת לבנון הראשונה ונפגעי הטרור ביחד כדי שיהיה נר נפרד להרוגי המבצע בעזה. בסוף חניכי תנועות הנוער קראו את הקטעים שלהם, אחרי שעות של התעללות. בסוף הסאונד בוידאו קצת חרק. אבל בסוף, בכניסה לטקס, עמדה תערוכת "עוד מעט נהפוך לשיר" שהעמידו תנועות הנוער ורק התגובות של הקהל לקטעי הקריאה והתערוכה היו שוות את כל הסבל הזה. בסוף, היה קצת תוכן ביום הזיכרון.

ביום למחרת החליטה ג'קי שאי אפשר לשמוע מוזיקה רגילה ושמחה וחיפשה את גלגל"צ על רשת האינטרנט. שירים עצובים, שקטים ויפים בקעו מהתחנה. אבל אז, בעשר בבוקר שעון דרא"פ, בעודנו חוזרות ממגרש החנייה למשרד, שמענו רעש מוזר מהמחשב. צפירה. המומות מהקול, נעמדנו דום למשך שתי דקות שלמות. מעולם לא חשבתי שאני אעמוד בצפירה במשרד בדרום אפריקה. שאיך שהוא, למרות שהכביש בחוץ סאן ואנשים דיברו כרגיל, במשרד שלנו, הרגשתי קצת מהחוויה הלאומית, ג'קי ואני היינו, ולו לשתי דקות, חלק מזיכרון קולקטיבי ייחודי.

ואחרי יום הזיכרון בא יום העצמאות. עם החניכים בקהילה.

מור רובינשטיין הייתה שליחה  צעירה של תנועת נצ"ר ליוהנסבורג דרא"פ ב- 2009-2010.

  • תגובות
10
  1. 9 במאי 2011 at 12:34דפנה - השב

    מור, ריגשת אותי עם הצפירה שבקעה מהמחשב. ולגבי השאר, אין מה לעשות, הקהילות בחו"ל לא כל כך מכירות את היום הזה. הוא יום יותר ישראלי מאשר יהודי וכל הכבוד לך שהלכת, הסברת ולימדת. אוהבת אותך! אני

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: