הם לא ישכחו אותי/ אדם וייס

אדם VS העולם. אדם וייס, שליח קהילתי מקונטיקט, במסע חלוצי להקמת שליחות חדשה בקהילה היהודית במינסוטה.

הגעתי לפה ב-6 לספטמבר, 2010. אני השליח הראשון בקהילה שלי ולכן ידעתי שמצפה לי אתגר קצת שונה מכולם. אני זוכר איך הגעתי מישראל עם רשימה של רעיונות ופרויקטים לביצוע שמטרתם להפיח מחדש את הרוח של ישראל בקהילה. כראוי לשליח של הסוכנות היהודית הגעתי ליום הראשון בעבודה חצי שעה לפני הזמן. לקראת הצהריים, אחרי שסיימתי לסדר את המשרד החדש, דפקתי על דלתה של הסופרווייזרית וביקשתי להיפגש איתה. רציתי לעבור איתה על מה שנקרא "ג'וב דסקריפשן". מסמך שבעצם מורה לך בקווים כלליים כיצד יראה יום העבודה שלך, במה עליך להתמקד ומה מצופה ממך.

מהר מאד התברר לי שאין לי כזה. מכיוון שאני שליח ראשון, הם פשוט עוד לא ניסחו אחד. נשמע מאכזב אבל באותו רגע הבנתי שקיבלתי הזדמנות פז. הבנתי שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה עם השליחות שלי. מיד נכנסתי למשרד שלי, שלפתי דף ועט, והתחלתי לעשות רשימה של כל אותם אנשים שעליי להיפגש איתם עוד בחודש הראשון. צלצלתי לרבנים ומנהלי בי"ס, לנשיא הפדרציה והרב של חב"ד, למנהלים של בתי הספר היהודיים ולרכזים של תנועות הנוער. צלצלתי בערך לכל מי שהיה מוכן לענות לי. ובכל שיחה התנהלתי אותו דבר – הצגתי את עצמי בנימוס, הסברתי קצת למה אני פה ומה הביא אותי לעשות את זה ולסיום הצעתי להיפגש פנים אל פנים.

זה אני

הייתי בטוח שתוך חודש, מקסימום חודשיים, כולם יבינו איזה נכס נפל להם לידיים, ואני אהפוך להיות האדם העסוק ביותר בקהילה שלי. הרי איזה רבי לא ירצה להביא ישראלי לדבר עם הילדים בבי"ס שלו. אז זהו שלא! מכיוון שאף אחד בקהילה לא הכיר לפני כן את המושג "שליח" היה להם קצת קשה לקבל את העזרה שלי בהתחלה. מה גם, שעוד לא הוכחתי את עצמי אז למה שייתנו לי קרדיט? אז ככה התחלתי את השליחות שלי. שניים וחצי מהאנשים שצלצלתי אליהם באמת הסכימו להיפגש, והשאר מיד שמרו את המספר בשביל שיוכלו לסנן בעתיד. אני, שכבר הייתי מוכן לאור הזרקורים וממש לא קיבלתי את העובדה שלא כולם בקהילה עוד מכירים אותי התחלתי לפעול לבד.

אם אין לי ג'וב דסקריפשן וגם הקהילה עוד לא מוכנה להשתמש בי, אני אקים קהילה משל עצמי!

אדם וייס עם שליחים בקהילה

ידעתי שיום הזיכרון לרצח רבין מתקרב וגם ידעתי שבדרך כלל אף ארגון בקהילה שלי לא מארגן טקס לכבוד האירוע. ידעתי שזו ההזדמנות שלי. בפעם הראשונה בחיי ארגנתי טקס. הכנתי מצגת עצובה וקצת מוסיקה נוגעת. בחרתי את הטקסטים הנכונים ואפילו קניתי נר זיכרון גדול להדליק לכבודו. עכשיו הייתי צריך רק אנשים. איך לעזאזל אני משכנע אמריקאים לבוא לטקס לכבוד רבין באמצע השבוע? מה להם ולרבין?! גם ידעתי שאם לא אצליח להביא מספיק אנשים, לא רק שלא אצור לעצמי את השם המיוחל בקהילה אלא שכישלוני ייוודע ברבים ושייקח זמן רב לתקן את הנזק.

לבסוף עליתי על זה – אמריקאים הרי אוהבים סיסמאות, אז ניתן להם סיסמא. תוך 10 דקות "יום הזיכרון לרצח רבין" הפך להיות "סובלנות ודמוקרטיה – מג'ון קנדי ועד יצחק רבין". ככה פרסמתי את הטקס והמשכתי בהכנות כרגיל.

בסוף הגיע היום המיוחל, מצאתי את עצמי מדבר מול 54 אנשים על יצחק רבין ומשמעות המילה דמוקרטיה. אבל זה לא החלק החשוב. ההצלחה הכי גדולה של האירוע הייתה שלמחרת צלצלו אליי שני רבנים ומנהלת אחת, ששמעו על "הטקס המרגש" והזמינו אותי לעשות אותו שוב בבתי כנסת ובתנועות נוער שלהם.

וכך סוף סוף הרגשתי שבאמת התחלתי את השליחות שלי. חצי שנה עברה ואני כבר מלמד ב-4 גני ילדים, 3 בתי כנסת, 2 תנועות נוער ובית אבות אחד. הימים ארוכים והלילות הופכים קצרים ואני קורע את התחת, אבל הידיעה שהקהילה הזאת לעולם לא תשוב להיות אותו דבר לאחר שאעזוב אותה שווה כל רגע.

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: