גאווה וזכות, יודית ויינברגר, גרמניה

יהודית ויינברגר, בת 23 מבילפילד גרמניה, היא שליחה צעירה לתנועת הנוער נצ"ר (נוער ציוני רפורמי) בהנובר, גרמניה. יודית אחראית על מעל עשר קהילות, רובם מהגרים מחבר העמים לגרמניה.

בהכנה למחנה החורף של האחרון של התנועה גיליתי שמחנה הריכוז ברגן בלזן נמצא במרחק של פחות משעה ממחנה החורף של התנועה.  החלטתי אם כן, שחשוב שנסע למחנה. מה שנקרא – קפצתי על המציאה…

ההכנה הייתה קפדנית לפרטי פרטים – פעולת ההכנה לביקור שכתבתי וראשי הקבוצות העבירו יום לפני הביקור. תיאום לו"ז כך שהתכנית הערב בערב לפני תהיה כיפית למרות היום הקשה שלמחרת כדי להבהיר שהמרחק בין עצב לשמחה איננו גדול בנרטיב היהודי והישראלי. ההגעה מדויקת לאתר ההנצחה. הפעילויות שיעבירו המדריכים מהמרכז החינוכי. הטקס הקטן במקום ופעולת סיכום הביקור בחזרה באכסניה.

אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותי לאילו תחושות אני ארגיש עצמי.

זאת הפעם הראשונה שאני לא עוד חניכה במסע בפולין, לא מבקרת בביקור ביד ושם, לא מתנדבת עם ניצולי שואה או בתרגום עדויות מגרמנית לעברית, לא שומעת סיפורים מהבית – בכל האירועים הללו הייתי אחראית לתחושתי שלי ולא יותר. לא, עכשיו הייתי אחראית לתחושת הזכרון היהודי של קבוצה שלמה של ילדים יהודים ילידי גרמניה וברית המועצות לשעבר בעלי רקעים כה שונים עם היכרותם את השואה – חלקם נכדים לניצולים, חלקם נכדים לגיבורי מלחמהה רוסיים, הצד המנצח ולא הקרבן.

בזמן הפעולה ישבתי בצד וצפיתי איך קבוצה של בני 14-15 נכנסים לנושא כ"כ בריכוז וברצינות שלא ראיתי אצל חלקם מעולם. בנות שלא ראיתי מביעות אף רגש קודם החלו בוכות לפני שכמעט נאמרה מילה. הוצאתי את אחת החניכות החוצה ושאלתי אותה "מה קרה??? רק התחלנו…" החניכה ענתה מייבבת "זה הכל כל כך נורא…." ואני הייתי בשוק…

אז הבנתי את טעותי. הנחתי שאת החוסן שיש לנוער ישראלי בהתמודדותו עם השואה כנרטיב כבד משקל בזהות היהודית שלנו יש גם לילדים יהודים מגרמניה, שכל הידע שהם לומדים על השואה בא ממורים גרמנים, כאשר הם היהודים היחידים בכיתתם. הרבה מהם מרגישים שונים כשעולה נושא השואה בכיתה, אבל אף אחד לא מטפל בהם…

תהיתי האם העמסתי יותר מידי על החניכים. שמחתי לבסוף לגלות שלא כך הדבר. שמחתי כי הייתה לי התשובה הנכונה בזמן הנכון. שמחתי כי נתתי לחניכים משהו שהחברה הגרמנית לא נותנת להם – מרוב רצון לתת שוויון ליהודים בגרמניה ושחס וחלילה לא ירגישו שונים, שכחו שבנרטיב של השואה הם שונים – משקלו של עם שלם יושב על כתפיהם, יושב על כתפינו.

היום כולו היה כל כך מיוחד, מרגעים של כיופים במחנה החורף לרגעים של תחושת תהום וזעזוע בקרב המדריכים והחניכים כאחד במחנה הריכוז. לא חשבתי שהמעבר החד יעבור בכזו דרך. הרגשתי תחושת כבוד ענקית לראות איך קבוצה כזאת לומדת מחדש על השואה, איך הם שואלים שאלות שבעבר, בכיתה, לא היה מי שיקשיב ויענה להם. איך שקבוצה קטנה לראשונה מתמודדת עם נושא השואה שכל כך קשה לתפוס.

הרגשתי באותו רגע רגש שקשה לתאר ושלא חשבתי שניתן להרגיש במקום הכי נמוך של האנושות – גאווה וזכות ללוות את הילדים האלה בדרכם אל זכרון השואה – זכרון השואה כיהודים.

לנו השליחים ניתנה זכות מיוחדת במינה לגעת ביהדות הגולה בצורה מיוחדת שאין שנייה לה. בואו נזכור שאת לקחי השואה יש להפיק וליישם לא רק במישור היהודי אלא במישור העולמי – למרות הסיפור שסיפרתי לכם אני חושבת שהשואה איננה רק נחלת העם היהודי אך מחובתינו כעם היהודי להעביר את המורשת של אותו פרק נורא באנושות ולהשאיר אחרינו עולם טוב יותר. מה שנקרא –  תיקון עולם.

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: