אלעד גבע, השליח באוקלנד, ארה"ב על השליחות

אלעד גבע, שליח השליחות הצעירה באוקלנד עם עומרי כספי

יום שישי בערב, סמינר מדריכים ראשון של ארבעת המדרשות היהודיות בצד המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו. כולם במעגל על הרצפה, האור כבוי ורק אור נרות השבת שהדלקנו לפני שעתיים מאיר את החדר. האנה (לא חנה!) החליטה שהיא רוצה לעשות קצת "גיבוש מובנה" כמו שהיא קראה לזה, והתחלנו לשחק את משחק השאלות. מישהו זורק שאלה לאוויר וכולם עונים, לא חייבים, אבל כולם בדר"כ עונים.

מתחילים לשאול שאלות ואנשים עונים. האנה אומרת שיש לה שאלה חדשה, "אם אין עוד מישהו שרוצה לענות לשאלה הקודמת" (כי נימוס זה דבר ראשון בארה"ב!), ואחרי שתיקה כוללת אני שומע אותה שואלת "איך הגעת לפה?", ואנשים במעגל מתחילים לענות. פתאום כל העולם נעצר והזמן זז לאט.

איך בעצם הגעתי לפה?!?

איך מצאתי את עצמי יושב כבר ארבעה שבועות פה, באוקלנד, קליפורניה, ארצות הברית של אמריקה, אחרי שהשארתי את כל החיים, המשפחה והחברים שלי שם, בעיר הקודש (אזור), בארץ מולדתנו?

איך מצאתי את עצמי עונה "ביולי, אולי יוני", לכל מי ששואל אותי מתי ניפגש שוב.

הכל התחיל ב"We are happy to welcome you into our community"

בעצם… אולי זה לא התחיל שם, כי היה את כל שלב המיונים והראיונות, והלחץ של קבלת התשובה והתכנונים למקרה שאתקבל ולמקרה שלא.

אז אולי הכל התחיל ב"בהמשך לשיחתנו הטלפונית ברצוננו להזמינך להתחיל את תהליך המיון לתפקיד שליח/ת הסוכנות היהודית".

כן… כך הכל התחיל. בעצם אולי לא, כי היה את שלב ההחלטה לשלוח קורות חיים…

אמא שלי טוענת שהכל התחיל בשבילי הרבה לפני, ודאגה לכתוב לי במכתב לטיסה שכבר בגיל 4 "ניתבתי את דרכי ואהבתי לארץ" כששרתי במסיבת הסיום של הגן "קום  והתהלך בארץ". (אמא… מה את עושה פדיחות?).

נכון שהאהבה שלי אליה (לארץ, לא לאמא) היא חלק מהדברים שאני רוצה להעביר פה, אבל עכשיו אני לא מתהלך בארץ. אז איך לעזאזל הגעתי לפה?

אולי אני כאן, כי לפני 5 שנים בחרתי להיות עני. זאת אומרת.. בחרתי לעסוק בחינוך.. העוני הוא תוצר לוואי של הבחירה. ונכון שלהיות עני בישראל שווה יותר בארה"ב, אבל אני לא בדיוק עושה פה כסף. ונכון שאני אעסוק פה בחינוך שונה, מעניין ומאתגר אולי אפילו יותר ממה שהכרתי, אבל בינינו.. לא חסר את מי לחנך בארץ…

אז איך הגעתי לפה?

אולי זה בגלל שאלפי קילומטרים של אוקיינוס מפרידים ביני לבין הבית, אולי זה הגעגועים לאמא או מה שזה לא יהיה. תקראו לי מרקו, אבל הלב הביא אותי לכאן – ואני לא יודע מי או מה בדיוק גורם לי להרגיש את מה שאני מרגיש, ואולי זה הכל ביחד, החשיבות של העם היהודי בעיני יחד עם האהבה שלי לטיולים.

התשובה של הבחור משמאלי לשאלה של האנה, העירו אותי ממחשבותיי. לשנייה התלבטתי אם לענות "לקח לי 24 שעות לטוס מישראל לניו יורק, משם לדנבר ואז לאוקלנד. מאוקלנד לפה הגעתי בואן של הפדרציה", אבל בסוף אמרתי ש"הלב הביא אותי לפה".

להפתעתי לא שמעתי אנשים מגחכים כמו שציפיתי (וכמו שאני הייתי עושה), אלא שמעתי את כולם אומרים יחד "שמעתי" בעברית, כדי להכיר במה שאמרתי כמעניין עבורם. האמת היא שכל פעם שמשתמשים פה במילה בעברית כמושג, אני מחייך. בעיקר בגלל הצורה המצחיקה שהם אומרים את זה, אבל גם כיף לי לשמוע אנשים משתמשים בשפה היחידה בעולם שטבעית לי. האנגלית כאן נשמעת לי כמו דיבוב. אני מרגיש את זה הכי טוב עם אנשים דו-לשוניים. כשהם מדברים באנגלית, אני מרגיש כאילו הקול שלהם מגיע ממקום אחר, ורק בעברית זה באמת הם שמדברים.

במעגל הכרת התודה (מעגל הסיכום, בשם החדש שהענקנו לו) כל אחד אמר על מה הוא מוקיר תודה אחרי יומיים יחד של סמינר צוות.

"אני מוקירת תודה לסופ"ש הזה שהפגיש אותי עם אנשים כמוכם", "אני מוקיר תודה לאנשים שמסביבי שאפשרו לי להרגיש טוב", "אני מוקיר תודה על השינויים שנעשו בתכנית", "אני מוקיר תודה לקהילה הזו שתומכת בי".

כן! אני חושב לעצמי. אני באמת מרגיש שיש פה קהילה. זו לא רק אסופת אנשים שבמקרה עובדים עם יהודים, זו קבוצה של אנשים שרואים את היהדות כתרבות, עם, אמונה וגם דת. חבורת אנשים שמרגישים  את שותפות הגורל שלהם, שלנו. ואני, אחרי כבר כמעט חודש, או רק חודש, סוף סוף מתחיל להרגיש שיש לי חלק בקהילה הזו.

"אני מוקיר תודה לאנשים שיושבים פה איתי, שאחרי 3 שבועות בארץ חדשה, אני מרגיש בפעם הראשונה שכנראה הגעתי למקום שאליו הייתי צריך להגיע".

למחרת, נסעתי לתצפית המשקיפה על כל אוקלנד, ברקלי והסביבה, כשמרחוק אפשר לראות בתוך הערפל את סן פרנסיסקו, ולצידי יושבים כמה אנשים מדברים בערבית, ספרדית וגם קצת אנגלית.

חשבתי על השבועות האחרונים, על האנשים שפגשתי, חברים חדשים שהכרתי, הפגנת "יום הטופלס הלאומי" שנכחתי בה (עם חולצה), השליחים הקרובים, השליחים הרחוקים, החברים שבקשר ואלו שלא, הדברים המוזרים שהספקתי לאכול, הסרטים שראיתי, השקיעות, הגשרים והמחשבות שעולות כל הזמן.

ואני חושב לעצמי שעכשיו אני יודע איך הגעתי לפה… אבל מה לעזאזל אני אמור לעשות פה???

 

  • תגובות
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: