אז…יערה שבו, את יודעת לדבר צרפתית?

בסוף סדנת המיון, תשושה מהיום הארוך והמומה מן המידע הרב שספגתי ישבתי לשיחת סיכום עם תמר, אחת מאנשי צוות המיון שצפו בנו בסדנא.

"איך היה לך היום?" היא שאלה."מדהים" עניתי, ואני לא נוטה להשתמש במילה הזו. סיפרתי לתמר על ההתרגשות הרבה שליוותה אותי במהלך היום, על המחשבות הרבות שנוספו בעיקבותיו ובעיקר- על כמה אני רוצה לצאת לשליחות.

תמר הקשיבה בהבנה, וכמו משום מקום שאלה- "אני מבינה שאת מדברת צרפתית?"

לא מדברת עניתי, רק עשיתי בגרות בתיכון, ממנה אני בעיקר זוכרת איך להגיד שיש לי שלושה אחים ושני חתולים. "ואם יציעו לך לנסוע לצרפת?" כמובן שאענה בחיוב אמרתי, ובליבי חשבתי, כמה מסובך זה יכול להיות? הרי מעולם לא הייתי בפריז וסוזן המורה שלי לצרפתית, תמיד הייתה לבושה בהידור נפלא, וידעה לספר על התרבות והמטעמים שיש לאומה אוכלת הבאגט והמקרונים להציע.

חצי שנה אחרי, כשכבר עברתי את תהליכי המיון ורק חיכיתי לשיבוץ, נשלחתי בחודש יולי החם לאלפים הקרירים בצרפת, חלום של ממש- לברוח מהחמסין הישראלי לקרירות הררית ווקראוסון לארוחת בוקר. המטרה היתה לצוות אותי כמדריכה במחנה הקיץ של תנועת הבונים דרור, איתה התעתדתי לעבוד בשליחות, ולראות איך אסתדר עם שפת האהבה.. =איך לומר בעדינות? לא הסתדרנו… בנס של ממש הצלחתי להגיע משדה התעופה לביתו של השליח במרכז פריז. יש ענין כזה בצרפתית- גם אם אתה יודע את שם העיר/ הרחוב, ברגע שתבטא אותו טיפה שונה מהמקור, פשוט לא יוכלו להבין אותך.

בורס (הכפר באלפים בו היה המחנה) ביליתי קרוב לשבועיים, לצד השליחה שהייתי אמורה להחליף. בהיתי בה מתרוצצת עם החניכים, צוחקת איתם, מעבירה פעילויות, צועקת כשצריך ושרה שירי מוראל תנועתיים בעברית ובצרפתית. לרגעים הערצתי אותה ולרגעים שנאתי אותה על שדברה צרפתית כל כך יפה, במבטא הנכון, בקצב הנכון, זאת כשאני הודיתי לאלוהים על שלפחות הטבחית ידעה עברית, כדי שאוכל לבקש תוספת בארוחת הצהרים.

כן, אלו האלפים הצרפתים בהם היה מחנה הקיץ... תענוג.

בסוף המחנה, עייפה ומתגעגעת הביתה, לחתולים ולחבר שהשארתי, ובעיקר לחזונו של אליעזר בן יהודה, ישבתי בישיבת הסגל ב-23:00 בלילה כדי להודות לצוות המדריכים על שלפחות חייכו אלי כשניסיתי לשוחח איתם ללא הצלחה. פתחתי את הפה, התחלתי לדבר. פי הוציא חצאי מילים בצרפתית, משפטים שבורים (אין מה לדבר על דקדוק נכון, הוא בכלל לא היה שם..), מדי פעם מילים בעברית. אמרתי להם תודה על היחס, על ששיתפו אותי בפעילויות השונות ובעיקר תודה על החיוך.. הרמתי את מבטי הנבוך מהשולחן ולפתע ראיתי עשרים צעירים צרפתיים, שעד לפני שבועיים לא היה להם ולי דבר, מביטים בי ומוחאים כפיים. הבטתי בהם בחזרה, ובלי שמץ של ציניות, חשתי כי אני מכירה אותם עוד ממחנה הקיץ שלי בתיכון- חשתי כי להם ולי הרבה יותר במשותף מאשר שיכולתי לדמיין.

חזרתי ארצה, ישירות לקורס ההכשרה. בערב, שוחחתי עם אסנת, הרכזת המלווה. "תראי", היא אמרה, "יש עוד קהילה מקסימה בארה"ב, עדין לא שיבצנו שם שליח, זו גם עבודה עם תנועת נוער…"

"אבל אסנת, אמרנו שאני נוסעת לננסי בצרפת נכון? אני חייבת לחזור לאלפים…"

אסנת בהתה בי בתמיהה שלבסוף התחלפה לחיוך והבנה.

זכיתי לטוס לשליחות בת שנה בעיר ננסי, שנמצאת בחבל לורין (ההוא משיעורי היסטוריה), שעה וחצי מפריז.בננסי עבדתי עם תנועת הנוער הבונים דרור (ועם שאר סניפיה באירופה) וכן עם הקהילה המקומית. בחודשיים הראשונים לשליחות עוד שברתי שיניים, בשלבים מסויימים עוד נזכרתי בערגה באותה קהילה קטנה בארה"ב, שבכזו קלות ויתרתי עליה ועל שפתה הבינלאומית..

השאלה שתמיד עולה כשאני מספרת את הסיפור הזה היא- אז איך הסתדרת? איך לא ברחת הביתה? רציתי לברוח הביתה לעיתים, כמה ערבים מצאתי עצמי יושבת מול המייל ומנסחת מכתב לאסנת בו אני שואלת כמה מהר אפשר לארגן כרטיס טיסה חזרה. אני לא ממש יודעת להסביר כי זה היה כמו במטה קסמים- לפתע, אחרי חודש וחצי בערך מתחילת השליחות, עלה המסך והתחלתי להבין. יותר מזה- ידעתי להתחיל לשאול ולא פחדתי לדבר; על המשפחה שלי והעיר שלי, או על מצב החיילים החטופים (שגופותיהם שבו ארצה בסוף השנה) או סתם על עובדות מגניבות על ישראל, לקראת יום העצמאות.

אומרים שהשליחים שלנו מגלים את הציונות שלהם בשליחות, אני חושבת שזה נכון, רבות עוד ניתן לכתוב על כך. אבל מעבר לכל, אני חושבת שהשליחות מגלה לשליחים שלנו את עצמם, השורשים המרכיבים אותם והפירות שהם מסוגלים להצמיח, לאחרים ולעצמם.

במהלך פעילות במחנה הקיץ

  • תגובות
10
  1. 11 בינואר 2012 at 23:48נעה - השב

    תודה לך על כל המוטיבציה שאת נותנת. אני דוברת ספרדית עוד מהבית ומתה מפחד שמא אגיע לקהילה דוברת ספרדית ולא אשתלב. אבל את מראה שאם רק רוצים ומשתדלים,וכמהים לזה בכל הנשמה-אז אפשר. כל הכבוד לך שעשית עבודה כזו מדהימה ונהדרת,עוררת בי השראה. מיום ליום החלום שלי לצאת לשליחות כזו רק מתגבר.

    Cancel
כתבו תגובה

כתבו תגובה

Reply to: